רבי נחמן מתקן הנשמות – חלק ב'

לתחילת המאמר: רבי נחמן מתקן הנשמות – חלק א'

מאוחר יותר סיפר לרבי נתן שלקראת סוף חייו הוא עמל וטורח הרבה על תיקון נשמות הנפטרים. הוא הסביר לו שהנשמות באות אליו לתיקונן. כשאדם נפטר זהו לא סוף המסלול. פעמים רבות הנשמה נתקעת כביכול וצריכה לעבור תיקונים שלא יכלה להשלים בעולם. אותה נשמה גם לא יכולה להתגשם כרגע בגוף והיא תקועה בין שמיים וארץ במדור שמכונה כף הקלע. הנשמה סובלת מאוד והצדיק יכול לעזור לה להשלים את תיקונה. ישנם עוד סוגים רבים של נשמות אותן תיקן רבי נחמן. על חלקן אמר שאלו נשמות שמעולם לא נתגלגלו בעולם. באומן היה לו הרבה מה לעשות, הרבה מה לתקן והוא רצה למות דווקא במקום שמתו בו כל כך הרבה נשמות על קידוש השם.

רבי נחמן התחיל לפגוש את נשמות המתים עוד כשהיה ילד צעיר. מסופר שהוא ביקש לראות מת והתגלה לו מת שהפחיד אותו מאוד. הוא התחיל לצרוח מפחד ובני משפחתו ניסו לפרוץ לחדר כששמעו את הצעקות, אבל הוא חסם את הדלת ברהיט עד שלבסוף בכל זאת הצליחו להכנס. מאוחר יותר סיפר שאותו מת היה רשע ולכן הפחיד אותו אבל גם זה נרגע לאחר שהתרגל לראות הרבה מתים שבאו לבקרו וחיפשו תיקון.

סיפור שנכתב בספר כוכבי אור מספר על אחד מגדולי תלמידיו – רבי שמואל יצחק מטשערין שהגיע לביתו של רבי נחמן עוד בתקופה ששהה בברסלב. בשעת לילה מאוחרת שמע אותו תלמיד מכיוון חדרו של רבי נחמן שאון עצום של אנשים ואמר שנשמע היה כאילו שהו בחדרו הקטנטן והצר מאות אלפי אנשים. אותו תלמיד נחרד כל כך מעוצמת הרעש עד שנפל על הריצפה ולא הצליח לקום מרב פחד עד ששכך הרעש. סיפור זה רומז לנו שוב על אותו עיסוק בתיקון נשמות נפטרים בו עסק במשך חייו.

ישנם גם סיפורים על רבי ישראל בעל שם טוב, מחולל תנועת החסידות וסבו של רבי נחמן, בהם תיקן נשמות ערטילאיות (נשמות ללא גוף) ועוד ידוע על חסידים צדיקים מראשית תנועת החסידות שעסקו בכך. אחד הסיפורים על המגיד ממזריטש תלמידו וממשיך דרכו של הבעל שם טוב מספר שפעם אחת התחבא בחדרו של הבעל שם טוב כדי לחזות בתיקון הנשמות וכשהבעל שם טוב התחיל בתיקונן, החדר התמלא באש ובדמויות בוערות ומפחידות. המגיד לא יכל לעצור בעצמו, התחיל לצרוח וניסה להמלט מהחדר. הבעל שם טוב תפס אותו ואמר – אם כבר הגעת עד לכאן, תשאר ואלמד אותך.

בהזדמנות אחרת סיפר רבי נחמן לרבי נתן שהרבה יותר קל עבורו לתקן את המתים מאשר את החיים. הוא הסביר שהחיים הם בעלי בחירה – מכיוון שהאמת אינה גלויה בעולם, האדם יכול לבחור בין טוב לרע, בין אמת לבין שקר – ואילו המתים שנמצאים בעולם האמת בו כח הנשמה וקיומה גלוי, מהם כבר נתבטלה הבחירה. הוא אמר שאדם חי שהוא בעל בחירה יכול להתעקש על הרע ולא להסכים להשתנות ואילו מי שנשמתו אינה מולבשת בגוף כבר לא יכול להתעקש על השקר. הוא סיפר שבאותו זמן וכח שהוא משקיע כדי לעזור ל"בעל בחירה אחד", הוא יכול לתקן אלפי ואולי אפילו עשרות אלפי נפטרים.

כוחו של רבי נחמן בתיקון הנשמות לא הסתיים אז עם פטירתו אלא ממשיך גם היום. רבים מהאנשים שפוקדים את הציון באומן מספרים על שינויים קיצוניים ופתאומיים בחייהם, הרגלים ובעיות שמלווים אותם מילדות שנעלמו לפתע ללא כל סיבה נראית לעין מלבד אותו ביקור בבית החיים הישן של אומן.

רבי נחמן מתקן הנשמות

אם תשאל מישהו ברחוב – תגיד, איפה קבור רבי נחמן? רב האנשים ידעו להגיד: אומן.

איפה הוא חי? זאת כבר שאלה יותר קשה. ידוע שקוראים לו רבי נחמן מברסלב, אז כנראה שהוא נולד בברסלב (גם לא נכון, אבל זה סיפור אחר), ואולי חי את רב חייו באומן?

האמת היא שרבי נחמן עבר לאומן רק חצי שנה לפני פטירתו במהלך שנתפס כתמוה בעולם החסידות דאז.

מה משך את רבי נחמן דווקא לאומן? מדוע עזב את ברסלב הפסטורלית שם גר יחד עם קהילתו במשך תקופה ארוכה לטובת העיירה אומן? כל מי שאי פעם ביקר בעיר האפורה והמכוערת הזאת מבין שזה בטח לא הנוף או האוכלוסיה. רבי נחמן אמר שבוודאי העולם תמהים על מעשיו. עד היום צוחקים חסידי ברסלב המגיעים לאומן על העובדה שלמעט הציון ועוד גן חביב להתבודדויות אומן לא מציעה שום אטרקציה תיירותית.

כל מי שאי פעם ביקר באומן מכיר את "הציון" – מקום קבורתו של רבי נחמן. כיום עומד שם ציון (מצבת שיש שחורה מעל מיקום הקבר המציינת את מקומו), כחלק מ"בית החיים" (בית העלמין) היהודי של אומן. המקום בדרך כלל הומה אדם עד שלא רבים שמים אל ליבם שמלבד היותו "הציון של רבינו" – זהו גם קבר אחים של עשרות אלפי יהודים שנרצחו באכזריות על ידי האוקראינים והפולנים בשלושה ימים עקובים מדם.

כארבעים שנה לפני שעבר רבי נחמן לאומן, התחולל במקום טבח נורא של יהודים שמתו על קידוש השם. יהודים שנרצחו רק משום שהם יהודים, על ידי אוקראינים ופולנים (נשמע מוכר?).

בפוגרום שערך שלושה ימים נרצחו כ-30,000 יהודים. הפורעים שניסו להשתלט על אומן פרצו לעיר, בדרכם רצחו כל יהודי שעבר בדרכם. יהודי העירה נמלטו אל בית הכנסת המרכזי שם הסתתרו וביקשו על נפשם בתפילות ותחנונים. אותם מרצחים צרו על בית הכנסת ובפקודת מפקדם שהיה שונא ישראל הציבו צלם בחצר. האולטימטום ניתן – מי שיצא וישתחווה לצלם יחיה ומי שיסרב – יומת. אף אחד מאלפי נשים ילדים וגברים לא יצא מדלת בית הכנסת. משהבינו הפורעים שכולם מסרבים, פרצו את תוך הבנין וטבחו באכזריות כל מי ששהה בו. את כל אותם 30,000 יהודים הטמינו בקבר אחים אדיר שעליו, בחלקת הילדים, יושב ציונו הידוע של רבי נחמן.

אז מה הוא עשה שם?

רבי נתן, תלמידו המסור של רבי נחמן, מספר שכמה שנים לפני שעבר לאומן, בנסיעה מהעיר זלטיפליה לעיירה ברסלב, עבר רבי נחמן דרך אומן ואמר לשותפו לנסיעה  שהיה רוצה להקבר בבית העלמין באומן. כמה טוב להקבר שם, אמר.

כשגר באומן בא מישהו לבקרו ובירך אותו שיזכה לשבת שנים רבות באומן ואמר שבודאי הוא נהנה מהדירה הטובה ומזג האויר הנעים. רבי נחמן ענה והצביע אל מחוץ לחלון ואמר – "איך מוצא חן בעיניך הגן?" אותו האיש היה בטוח שהוא מדבר על הגן שמחוץ לחלון ואז החווה רבי נחמן רחוק יותר אל עבר על בית העלמין. על הגן הזה אני מדבר, אמר. הוא הסביר שאין להם מושג על קדושת וחשיבות בית העלמין ולכן אמר שכה טוב לו שם ודווקא שם היה רוצה להקבר.

לרבי נתן תלמידו המסור סיפר שלא אלפי, אלא עשרות אלפי נשמות צריכות אותו שם. לתלמיד אחר סיפר שנראה כי הוא לא יכול לצאת מהעיר כי תפסו אותו (המתים) כאן ואינם מניחים לו לצאת מאומן.

שואה ותיקון הנשמות – למה בחר רבי נחמן להקבר מעל קבר אחים של 30,000 יהודים?

חצי שנה לפני מותו מחליט רבי נחמן לעבור לאומן. מה מיוחד שם? למה דווקא לעבור לאומן? איזה תיקוני נשמות בחר לעשות דווקא באומן? ארבעים שנה לפני כן נרצחו ובותרו גופותיהם של 30,000 יהודים באומן. סתם. בגלל שהם היו יהודים. הסיפור המצמרר הזה חוזר אלינו כמו חלום בלהות בהיסטוריה האנושית. או שמא – בהיסטוריה הלא אנושית.

אנטישמיות ללא גבולות.

"אל תשאל איזה קטע. היית צריך לראות את האוקראיני הזקן הזה משתולל ברחובות."
מאיפה הוא מביא את הסיפורים האלה? חשבתי לעצמי.
"נו. מה הפעם?" שאלתי בחיוך

"אז ככה, נסענו לראש השנה…" הוא פתח בדרמטיות. ידעתי את ההמשך – לאומן, לאן עוד הוא יכול לנסוע בראש השנה? רק לאומן.
"לאומן." אישר וחייך חזרה. "בקיצור, ברחוב ליד הציון [קברו של רבי נחמן] ראינו איזה אוקראיני זקן, הוא הסתכל עלינו והתחיל לצעוק: יהודים, יהודים, תהרגו אותם!"

"נו, בסדר, זקן שיכור וסנילי. תקוע בשוחות במלחמת העולם. ואז..? יצא מהקטע? התפקח מהוודקה?"

"איזה וודקה? הבנאדם התחיל לרוץ כמו משוגע, הוא תפס את השוטרים האוקראינים במדים והצביע עלינו, תירו בהם! תירו בהם! הם פה, כולם, אפשר להרוג את כולם בבת אחת! השוטרים לא הגיבו. פשוט עמדו שם כמו פסלים עד שהלך משם."

"וואו. לא יאמן אה? הוא לא קלט שהשואה עברה? הוא עדיין תקוע ברצח והשנאה הזאת?"

"תאמין לי. הרבה מהם תקועים. רק שעכשיו הם צריכים לשרת אותנו. במקום להרוג אותנו הם צריכים להגן עלינו. היית מאמין?"

הסיפור שלו הזכיר לי שלפי עדויות, האוקראינים בשואה היו לא פחות גרועים מהנאצים. אולי אפילו יותר. מספרים שהם פשוט חיכו לרגע והתנפלו על היהודים. שנאה של מאות שנים התפרצה. ולא בפעם הראשונה.

זה גם הזכיר לי שכשלמדתי מדרשים על הסבל שעבר העם היהודי במצרים והעינויים המוזרים שעברו שם, היה לי כמעט בלתי אפשרי להאמין שהיתה כזאת אכזריות. אפילו אמרתי לחבר – אם לא היתה השואה, היה לי קשה להאמין שאפשר להיות כאלה אכזריים.

אבל השואה, האירוע הטראומטי ביותר של ניסיון חיסול והשמדת העם היהודי, לא היה אירוע חד פעמי. העם היהודי סבל הרבה פוגרומים. אחד הקשים היה דווקא באומן. עיר שהיום נתפסת כמקום בו מגיעים אלפי יהודים לחגוג את ראש השנה. עיר שהיום מסמלת תקומה רוחנית. מקום שעבור הרבה מהווה נקודת מפנה חיובית בחיפוש הרוחני.

הטבח באומן. קבר האחים הענק.

לפני כמעט מאתיים וחמישים שנה בוצע פוגרום נורא על ידי הפולנים והאוקראינים באומן. מעל 30,000 יהודים – ילדים, נשים וטף – נרצחו באכזריות רק משום היותם יהודים. שלושה ימי פורענות, ה' ו' ו – ז' בתמוז גבו מחיר כבד.

רק מעטים מתושבי העיר שהתחבאו שרדו את הטבח הנורא, אחד הניצולים רבי דוד חזן כתב את "קינת אומן" ובה הוא מתאר : "ביום ההוא בא מספר ההרוגים ערך שלושים אלף נפשות מישראל, יזכרם אלהינו לטובה עם שאר צדיקי עולם וינקום דמם השפוך בימינו לעינינו, ולרחם על פליטתינו, ומהר ויחיש לגאלנו, על ידי משיח צדקינו, ותבנה בית מקדשינו, במהרה בימינו, אמן ואמן."

כמעט 40 שנה מאוחר יותר, כחצי שנה לפני מותו קבע רבי נחמן מברסלב את משכנו בעיר אומן. כאשר נפטר נקבר בבית העלמין שהוא קבר האחים הענק של עשרות אלפי יהודים מאותו הטבח בחלקת הילדים. מספרים שהיו שניסו לחטוף את גופתו ולהעלותה לארץ וכאשר חפרו מתחת לקבר נתקלו בשרידי עצמות של ילדים.

למה הוא הגיע דווקא לאומן? איזה תיקונים רוחניים עשה שם? מדוע נקבר דווקא בקבר האחים הזה?

רבי נחמן מתקן את נשמות המתים.

לפני מותו סיפר רבי נחמן לתלמידו הנאמן רבי נתן שהוא עוסק בעיקר בתיקון נשמות ערטילאיות. תיקון נשמות נפטרים שאינן בגוף, רבי נחמן קבל לפניו ואמר – את המתים הרבה יותר קל לתקן. הם כבר רואים את האמת. אתם – בעלי הבחירה, איתכם הרבה יותר קשה לעבוד! הוא סיפר לו שיותר קל לתקן אלף נשמות של נפטרים מאשר להצליח לעבוד עם בעל בחירה אחד.

קל לנו הרבה פעמים לחשוב על עצמנו, על הרוחניות שלנו, על המצב שלנו אבל העבודה שלנו לא נגמרת רק בנו. גם אם השלום מתחיל בתוכי – הוא ממשיך הרבה מעבר אלי. אם אין אני אני לי – מי לי? ואם אני לעצמי – מה אני? אומר הלל הזקן. אם אני רק לעצמי, אם אני לא חלק, מה אני? פעם שמעתי מישהו שאמר בהרצאה, אתם רוצים לדעת מה המצב של מישהו במדיטציה? אם הוא "התקדם"? תשאלו את אמא שלו. בסופו של דבר, התהליך הרוחני צריך להביא את הפירות שלו לכל מי שאנחנו קשורים אליו. גם אם אנחנו רחוקים מזה – לפחות זה הכיוון.

יום השואה. רק המחשבה על מה שעברו מעבירה בי צמרמורות. קשה בכלל להתחבר לזה. מי רוצה להרגיש את כל הכאב הזה? איך מכילים את הרשע הזה בלי להתפוצץ?

הרבה פעמים ביום השואה אנשים אומרים – עוד פעם? יאללה עזוב אותי, תן לשמוח. עוד פעם להזכר בשואה הזאת? עוד פעם להכנס לעצבות ודכאון? הכוונה היא לא להכנס לדיכאון, אלא לא להתנתק. להיות מחובר. יש לנו פה שלשלת של דורות, אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים כדי לעזור לנשמות הנפטרים.

כל אחד שרוצה מוזמן לקחת על עצמו משהו קטן, משהו ביום השואה הזה לעילוי נשמה של יהודי יקר שנטבח באכזריות בשואה או בפרעות והפוגרומים. לא להתנתק. להיות חלק.

זה עניין של כוונה, איך אני גם תורם? מה אני עושה כדי להוסיף עוד טיפה אור? התשובות נמצאות בתוכנו. אם אנחנו רק מוכנים להקשיב, מוכנים רק לשמוע מה באמת קורה בפנים – יפתח לנו עולם ומלואו. אם אנחנו מוכנים להתחבר לשואה הפנימית שלנו, לכאב היוקד, נוכל להרגיש גם את הזולת. שמעתי מטפל מוכשר שאמר שריפוי הוא הכרה מוחשית בסבל שעברנו.

להכנס לתוך הכאב, לתוך החושך ולהאיר.

רבי נחמן בחר להכנס לתוך הכאב, לתוך החושך ולהפיץ שם את האור. בכלל תנועת החסידות עוסקת רבות בהבאת האור האלוקי לתוך המציאות הקשה של העולם הזה. לא לברוח מהעולם אלא להפך – להכנס לתוך החושך ושם להפיץ אור.

כותב רבי נתן בספר חיי מוהר"ן: " ומאז דבר הרבה מעניין תיקון הנשמות, ובפרט אחר שבא מלמברג בפרט בכניסתו לאומין, שכל כניסתו לשם ומה שבחר להסתלק שם ולשכב שם הכל היה מחמת זה בשביל תיקון הנשמות הצריכים תיקון מכמה מאות שנים. כי שם באומין נהרגו נפשות רבות בלי שעור, וכמה ילדים אלפים ורבבות, שנהרגו קדם זמנן וכו'."

אבל לא רק רבי נחמן מתקן באומן את אותן הנשמות. כל אחד מאיתנו יכול לשנות, יכול לתקן. כל שנה מגיעים עשרות אלפי יהודים לאומן בראש השנה ועוד אלפים לאורך השנה. הם עוסקים בתפילות, התכווננות, לימוד והתקדשות. לא צריך להיות צדיק כדי להשפיע ולשנות את העולם. רבי נחמן מסביר שבלי קשר לרמתך הרוחנית, אתה יכול להשפיע. בכל מקום שאתה מגיע אליו, אתה יכול לעשות משהו, אפילו קטן, משהו עם משמעות רוחנית שיכול להכניס לשם קדושה. אם אתה מכניס לשם אור רוחני – אתה מתקן את הניצוצות שכלואים שם. אתה מעלה את המקום מבחינה רוחנית.

אומרים שבשנים האחרונות מגיעים עד כ30,000 איש לראש השנה באומן. מספר מקרי?

אחים לנשק – חלק ב'

לתחילת הכתבה :  אחים לנשק – חלק א'

ניסיתי לחשוב אחר כך מה ההבדל. למה בחנות הרגשתי זלזול ודחייה ובשטח הרגשתי אחווה וקירבה. המסקנה שלי היתה שבחנות או ברחוב אנחנו מזדהים יותר עם הפוזה של הקבוצה שלנו. אנחנו כך ו"הם" שונים. ולכן ההפרדה גדולה אבל בשטח, כמו בשדה הקרב להבדיל, כל ההבדלים האלה מתגמדים. אנחנו אחים לנשק. אנחנו ביחד. אנחנו עושים אותו דבר. הדומה הרבה יותר ניכר מהשונה וכל הסטיגמות שקשורות בהבדלים החיצוניים מתגמדים. שמחתי מאוד שפגשתי את הרוכבים האלה, אפילו רציתי להזמין אותם לאספרסו אצלי בבית אבל הם נעלמו באופק. אולי עוד אפגוש אותם פעם.

המשכתי לדווש ולחשוב על הדברים. האמת שכולם ככה. כולנו מסתכלים על אדם אחר, מכניסים אותו לתוך קובייה פיצפונת של תיוג חברתי וסוגרים עליו את הגולל. זה לא קשור אם זה חילונים, חרדים, סניאסים או כל דבר אחר. בסופו של דבר, יש לנו נטייה להגן על הקבוצה שלנו ולהתבדל מ"האחר".

ממש מצא חן בעיני פרץ המחשבות הזה על צורת העולם עד שנכנסתי לאחרונה לבית קפה קרוב. שכחתי איך החילונים שופטים את החרדים והחרדים את החילונים, הסניאסים את הלא-רוחניים ואלו שלא מתעניינים ברוחניות שופטים את בעלי המאלות והשיער הארוך מהודו. זחוח וטוב לב פניתי אל המוכר וביקשתי קפה. להלן המוכר – בחור צעיר מגודל שיער מתוח אחור בסרט גואה-סטייל עם שרשרת אבנים תואמת את המראה המסיבתי, נראה שהמקום האחרון שהוא רוצה להיות בו זה פה. הוא הסתכל עלי במבט משועמם. נראה היה לי שהדבר האחרון שבא לו זה להגיש לי קפה. הוא בטח לא בקבוצה שלי. אוי. נפלתי לאותה המלכודת! לא היה לי מושג. מסתבר שלא רק שאנחנו טועים בשיפוט של הקבוצה של האחר אלא גם טועים בשיוך האחר לקבוצות לא רלוונטיות. הוא הגיש לי את הקפה והחזיר את העודף. לפני שיצאתי מהמקום אמרתי לו שיהיה לך יום טוב. חודש טוב, הוא ענה בהדגשה. חודש טוב? אמרתי  ונזכרתי שהיום בבוקר באמת התפללתי תפילת ראש חודש, משמע היום ראש חודש. טוב שמישהו מאיתנו זוכר את זה! שכחתי כבר,  עניתי בהפתעה. הגואני הצעיר חייך חזרה אלי וסובב את אצבעותיו סביב לזרוע – תנועה של הנחת תפילין, "על הבוקר כבר" אמר "על הבוקר".

ישוב הדעת

בלי ישוב הדעת אנחנו לא יכולים להחליט כלום. זאת אומרת – כל החלטה ללא ישוב דעת היא החלטה פזיזה שמונעת מרוחות הנושבות בעולם – החיצוני והפנימי.

ישוב הדעת זה לא נגד ספונטניות. זה בעד לתת משקל חיובי למקום הפנימי שלי, לרצונות שלי שהם מעבר לסיפוק המידי או לכיבוי השריפה הבוערת לנגד עיני.

כשאנחנו חיים בחיים של כיבוי שריפות אנחנו לא יכולים לבנות שום דבר. אין בניה פנימית והרבה פעמים אין בניה חיצונית.

כשכל המשאבים שלנו הולכים לפתור את המצב המידי שאנחנו נתקלים בו אנחנו לא יכולים באמת לגדול ולהיות מה שאנחנו באמת.

ישוב הדעת הוא התרופה לטירוף החיצוני והפנימי. לרוח הסערה הנושבת בעולם ומאיימת לשטוף אותנו ולשתק אותנו.

כשיש לי ישוב הדעת – אני יכול לבחור ולהחליט מה אני באמת רוצה ולא להיות מונע רק ממה שצריך או ראוי לבחור כרגע.

ישוב הדעת הוא אויר לנשמה :)

תשעה באב : מציאות בלי קביים

מסופר שפעם רבי נחמן דיבר עם רבי נתן על שמחה בעבודת השם, ואמר לו שרוב היום אנחנו צריכים להיות בשמחה, חוץ משעה אחת של התבודדות שבה האדם יכול לעשות חשבון נפש, לברר עם עצמו ועם בורא עולם איפה הוא באמת אוחז ואז להיות בשברון לב. גם באותה השעה מדובר על שברון לב ולא על עצבות.

אם האדם לא יהיה בשמחה רוב היום – הוא יכול להגיע לעצבות. העצבות בניגוד לשברון לב היא לא מצב שאפשר להבנות ממנו, זה לא מצב של השתוקקות, של בקשת חיבור וקשר עם השם יתברך אלא מצב של שבירה, שבו האדם נופל ומתייאש ויכול להביע כעס אל הבורא במקום בקשה של רחמים והתקשרות. כמובן שמצב זה הוא לא מצב מועיל לעבודת השם ובגלל החשש ששברון לב ממושך יכול בטעות להוביל לעצבות – האדם צריך להשתדל להתחבר לשמחה ברוב רובו של היום ולתת לעצמו את אותה השעה של ההתבודדות לבחון מה קורה בתוכו.

אם אנחנו זוכים להיות רוב היום בשמחה, קל לנו יותר לרדת לתוך העומקים הלא מבוררים של הנפש בשעת ההתבודדות. אם אנחנו לא זוכים לשמחה – לפעמים גם את זה אנחנו לא יכולים לעשות. פעמים רבות מפחד לפגוש את השלילי. פחד לפגוש משהו שאנחנו חוששים שיאיים עלינו שיהיה "גדול עלינו". אבל אם רוב הזמן אנחנו מרגישים שמחים ובטוחים, אנחנו יכולים לטפס ולרדת בזהירות לתוך בורות הנפש ומתוך החסרונות שאנחנו מוצאים בתוכם – לטפס במעלות הקירבה וההשתוקקות להשם יתברך.

באופן דומה לאותה שעה יומית של חשבון נפש והתבודדות, בשנה יש שלושה שבועות של בין המצרים. בשבועות אלו אנחנו מתחברים לחורבן ולשבירה של כלל עם ישראל. במהלך שלושת השבועות אנחנו נכנסים לחודש אב, חודש עליו כתוב – ממעטים בשמחה. לא כתוב רק מתמעטת השמחה אלא כתוב ממעטים בשמחה, זאת אומרת שאדם אמור למעט את השמחה – או לפחות את תוספת השמחה שהוא מוסיף והולך רוב השנה ולחוות את "מה שיש מתחת למכסה המנוע".

שיא שלושת השבועות של בין המצרים הוא תשעה באב. בתשעה באב אנחנו בתענית. לא רק בתענית אלא אפילו אסור ללמוד תורה – מפני שזה יכול לשמח את האדם ולהסיח את דעתו מהתענית והחורבן. אסור להגיד שלום לחברו, וצריך להתרחק מאשתו. אנחנו צריכים להתחבר לנקודת החורבן של כלל ישראל וכמו כן יכולים להתחבר לנקודת החורבן שבנפש. אם אדם מאוד רוצה ללמוד תורה, הוא יכול, בתנאי שהוא לומד דברים הקשורים לחורבן.

תשעה באב זוהי מציאות בלי קביים. אם כל השנה אנחנו יכולים להתמודד עם המציאות על ידי ראיית הצד החיובי וחיזוקו – בתשעה באב אנחנו מסירים את הקביים ומרגישים את הנפילה. בעקרון אדם היה יכול להגיד – נו? אז אם תחושת החורבן היא כל כך אמיתית, והחסרון הוא כל כך משמעותי (ואכן הוא כך) – למה לא להיות בתשעה באב כל השנה? אותו אדם יכול להסתכל מהצד ולטעון שלא להיות בתחושה של תשעה באב רוב השנה זה איזושהיא בריחה מהמציאות או התנהגות מדומיינת.

רבי נחמן מבדיל בין אמת לבין אמת לאמיתה – אחד ההבדלים הפשוטים הם שאמת לאמיתה היא "אמת מקרבת". אמת עמוקה יותר שמערבת את החסד בדין ומאפשרת לי להתקרב להשם יתברך. אותו אדם שטוען מ"מעיקר הדין" למה אתם לא עצובים כל השנה? צודק. למעשה הוא אומר אמת אבל זאת לא אמת לאמיתה. האמת לאמיתה היא שרוב השנה – כמו רוב היום – אנחנו צריכים להיות בשמחה. אנחנו צריכים לחזק את עצמנו ואת סביבתינו ולהתקרב להשם יתברך דרך תורה ומצוות, דרך התפילות, דרך גמילות חסדים ודרך רצונות טובים והתבודדויות.

אם אנחנו עושים את זה אנחנו מקבלים את תשעה באב "בפרופורציה" זאת אומרת אנחנו לא מנסים להשתיק את הכאב, לא מנסים לשים עליו תחבושות או פלסטרים אלא להפך. אנחנו מסירים את כל ההשתקות, את כל הקביים, את כל המיתלים והתחבושות. ונשארים עם הכאב של החורבן – כאב שיכול להביא אותנו לתשובה עמוקה וכנה ממעמקי הלב. כאב שיכול לחבר אותנו לחודש אלול הממשמש ובא.

ואם אני לא מרגיש את החורבן? זה גם שלב. עצם זה שאני רואה את זה. עצם זה שאני כואב את זה שאני לא מחובר, שאני לא בוכה על חורבן הבית זאת גם מדריגה. ואני יכול לעבוד מתוכה. האריז"ל אומר שאדם יכול לבכות על זה בעצמו, על החורבן שלו. ואם אפילו אני לא יכול לבכות על החורבן שלי? זה גם בסדר! אני יכול להשאר עם התחושה הקשה שאני אפילו לא מצליח לבכות על החורבן שלי.

להשאר עם הכאב – לא לברוח ממנו. לא להסיח את הדעת. ואם אני רואה שאני מסיח את הדעת – לחזור לכאב. זה יעבור בסופו של דבר ויעמיק אותי.

שנזכה לתת לכאב את המקום. שנזכה לעבור דרך הכאב ושנזכה שהקדוש ברוך הוא יבנה את ביתו מחדש וישלח לנו את משיח צדקינו ונזכה כולנו לגאולה פרטית ולגאולה כללית במהרה.

ישמע בזיונו וידום או: תחזיקו אותי!

הילד הפנימי משתולל. צריך להתקיף חזרה. אסור לשתוק. אסור לוותר להם. איך הם מעיזים? הם לא מבינים מי אני? תן לי לדבר, אל תשתיק אותי. הוא צועק. לך תסביר לו… לך תסביר לו שזה רק דמיונות. לך תסביר לו שכל מה שהוא זועק וצועק עליו לא קשור למה שקורה עכשיו. אתה בעבר, מתוק שלי. אתה בילדות שלך, ממשיך לשחזר את החוויות הקשות. ממשיך לשחזר את הדחייה, ממשיך לשחזר את הכאב, ממשיך לשחזר את התחושה של חוסר ערך. אבל אין לזה קשר למה שקורה עכשיו.

זאת אומרת – כמובן שיש לזה קשר. יש לזה קשר כי עכשיו יש משהו חיצוני שמפעיל אצלנו משהו בפנים. טְרִיגֶר, בלעז, משהו שכאילו לוחץ לנו על כפתורים פנימיים. כפתורים נסתרים שמחכים שיפעילו אותם. מחכים ששוב – אותו הדבר שכל כך כאב לנו יחזור. עכשיו נראה איך תטפל בזה!

אז עכשיו, אם אני מצליח, אני קודם כל אזהה את זה. אחר כך אכיל את זה. אני יודע שכואב לך ילד פנימי ומתוק שלי. אני יודע. אני איתך פה. אני לא עוזב אותך. אני לא מתעלם ממך. אני לא מתנהג כאילו שהכל בסדר. אני יודע שכואב לך.

אני לא אתעלם. אבל אשתדל גם לא להגיב באופן אוטומטי. אם אזכור. אני רוצה לתת לזה להיות שם ולא לבטל את זה אבל גם לא להגיב באופן אוטומטי. ישמע בזיונו וידום. אני אחזיק אותך ואכיל אותך ואקבל אותך אבל זה לא אומר שצריך עכשיו להסתער על השני ולהכות אותו עד זוב דם. הוא בסך הכל שאל מה השעה. או אמר לך שהתספורת שלך לא מוצאת חן בעיניו.