רוכב בעקבות הרצון: מסלול נננחמני-מדברי – חלק 2

המשך של : רוכב בעקבות הרצון: מסלול נננחמני-מדברי – חלק 1

השמים במדבר היו זרועי כוכבים. זה יישוב כל כך קטן – אולי 35 משפחות, ואין ישובים קרובים – אז הכוכבים מאוד ברורים בלילה. היה קצת קר, אבל באתי מוכן מראש עם ציוד תרמי משובח. כל כך כיף שיש לך את הזמן לעצמך, פשוט לחקור מה קורה איתך. לתת את הזמן לדברים להיפתח וללבלב בתוכך, כשאתה עטוף בדממת הלילה.

רבי נחמן דיבר המון על הרצון. על הבעירה של הרצון, על החשיבות של הרצון. הוא אמר שהכול הולך אחרי הרצון. הוא הסביר שהרצון הוא הנקודה הפנימית והמהותית. בשיחה לפני ההתבודדות היו כאלו שאמרו שהם רוצים אבל לא מצליחים לבצע דברים. זאת לא הנקודה. הנקודה היא לרצות – ללא קשר לתוצאות. פשוט לרצות. כמו ילד שרוצה. זה לא קשור אם יקבל את הממתק או לא. הוא רוצה והרצון שלו מאוד פעיל, וכל ההורים שבינינו מהנהנים בחיוך של התשה בשלב הזה.

אז למה, למרות שהרצון מאוד התעורר אצלי בזמן האחרון, אני חווה הרבה פעמים חוסר רצון? מין תחושה שהרצון שלי מאוד כבוי? איך זה יכול להיות, שאלתי את עצמי ואת אבינו שבשמים. יש לך תשובה בשבילי? אתה יכול להסביר לי את הפינה הזאת? מה קורה עם הרצון שלי, אבא?

התשובה היתה פשוטה. אתה לא רוצה להרגיש את הרצון כי אתה לא רוצה להרגיש את התסכול. אתה לא רוצה לחוות את הבעירה הפנימית שאין לה פתרון. זה הזכיר לי את הסיפור של משה רבנו והסנה הבוער ואינו נאכל. הרצון בוער ובוער בתוכי, ואני לא רוצה להרגיש את החסר, אני לא רוצה להרגיש את התסכול. בעצם אני רוצה להרגיש שהכול בסדר. אבל הכול בסדר זה סוג של מוות רוחני. זו תקיעות, סטגנציה. אז התחלתי לדבר על הנקודה הזאת בהתבודדות, ושוב פעם על זה שאני מוכן להרגיש הכול. תן לי את כל החבילה. אני מוכן גם לתסכול הזה. אני מוכן גם לכאב.

מתוך הדיבורים הרגשתי את הבעירה בגוף מתגברת. זה היה רצון בלי כתובת. רק רצון, בוער בתוכי בעוז. רצון לא להירדם במקום. רצון לעזור ולשתף, רצון להיות ככל שאפשר להיות. המחשבות על ההתבודדות עברו בי בזמן הרכיבה בשביל ומילאו אותי בחדווה. איזה כיף! מאוד נהניתי משבילי המדבר, והאופניים היו ממש מעולים. נתתי לעצמי לרכוב עליהם הרבה יותר מהר מהרגיל, וכמעט לא האטתי או עצרתי בירידות. היו קפיצות קטנות אבל בסך הכול החזקתי מעמד.

עצרתי את האופניים ליד השלט הקטן "בורות חצץ", ירדתי ונעמדתי מול עץ אשל שתול בתוך בור. התחלתי לרדת אל תוך הבור, ובמהרה נפערה לפני מערה ענקית ובתוכה מבנה קשתות עתיק מלא במים קרירים. היססתי מעט אם להיכנס. המים היו קרים מאוד וגם לא צלולים לגמרי, בגלל אבן הגיר שנמסה לתוכם.

יאללה. הגעתי עד פה לא? נכנסתי. (היה מדהים).

הדרך חזרה לחאן היתה הרבה יותר ארוכה. היה לי זמן שוב לחשוב על הרצון. בעצם, רבי נחמן רוצה לנתק את ההתניה שלנו, שלפיה רצון קשור לתוצאות. זאת אומרת שאנחנו רגילים שאם אני רוצה זה אומר שזה חייב לקרות כרגע. בכוחניות. תנו לי את זה עכשיו! רבי נחמן אומר לא. רק תרצה. ועם זאת תהיה פתוח להקשיב למה שקורה. תהיה חזק עם הרצון הפנימי, אבל מאוד רפוי ומקשיב עם איך שזה מתבטא בחיים.

זה מאוד התחבר לי עם מה שקרה בסוף עם האופניים. מאוד רציתי לרכוב שם. לא הסתדר לי להביא את שלי, אבל רציתי. "פתאום" היו אופניים לבעלים של החאן. ולא סתם אופניים, אלא אופני שטח ממש טובים. והוא הציע לי לרכוב עליהם, ובאופן מפתיע הוא הגיע דווקא למניין התפילה המוקדם שאני הלכתי אליו. והיו עוד נקודות שהשלימו את התמונה למסע פנימי בעומק המדבר.

הילד הפנימי היה מרוצה. הוא עמד והתבונן אל הנוף האינסופי של המדבר. "אמרתי לך", הוא אמר לי. הכול הולך אחרי הרצון!

רוכב בעקבות הרצון: מסלול נננחמני-מדברי

רבי נחמן דיבר המון על הבעירה של הרצון. הוא אמר שהכול הולך אחרי הרצון, והסביר שהוא הנקודה הפנימית והמהותית. רן ובר לוקח אופניים והולך לחפש את הרצון בשבילי המדבר

רן ובר | 26/4/2010 12:24

מי בכלל צריך אופניים במדבר?! ניסיתי לשכנע את עצמי. הילד הפנימי הסתכל עליי בבוז ושילב את ידיו בכעס. עזוב, ניסיתי לפייס אותו, זה בסך הכול יומיים של התבודדות במדבר. הכי טוב לא לקחת לשם לא את הלפטופ ולא את האופניים. קח קצת זמן לעצמך ולסדנא. תן לדברים לזרום ולהיפתח. פעם היית עושה ריטריטים של שתיקה במשך שבוע או שבועיים, ולשם אף פעם לא חשבת לקחת אופניים. מה זאת המחלת אופניים הזאת שפיתחת?
להמשיך לקרוא רוכב בעקבות הרצון: מסלול נננחמני-מדברי

הבור והאור: מה עושים לך אופניים בלי בלמי זעזועים – חלק 2

לחלק הראשון של הכתבה: הבור והאור: מה עושים לך אופניים בלי בלמי זעזועים – חלק 1

באותו רגע היתה לי הארה: איזה כיף שאין לי אופני שיכוך מלא. בדקתי את גובה המשקה האיזוטוני בבקבוק השתייה שלי, וגיליתי שכנראה עדיין לא התייבשתי. עדיין לא התרופף הבורג מרוב חום – אז מה פתאום כיף שאין לי שיכוך מלא? מה זה, דיסוננס קוגניטיבי? אני מנסה לשכנע את עצמי עכשיו שזנב קשיח, כזה שמעביר בעוצמה את כל הרעידות של השביל המשובש עד דמעות הזה, יותר טוב מאופני שיכוך מלא שהיו חוסכים את כל הרעידות, הפחדים והחששות: אופניים שהיו צולחים את השביל בריחוף קל.

וידוי קצר לפני שאמשיך. למרות שמעולם לא חשבתי לקנות אופני שיכוך מלא בתור זוג אופני ההרים הראשון שלי, כשהייתי אצל חבר בחנות האופניים שלו, לקחתי לסיבוב קטן אופני שיכוך מלא בשווי 9,000 ₪ – לא הכי יקרים בליגה וגם לא הכי זולים, משהו באמצע או קצת למטה מזה (תלוי את מי שואלים) – בקיצור, עליתי עליהם, ירדתי ירידה קטנה והגעתי לשטח משובש להפליא בסוף הירידה.

זה היה חלק מפארק בהקמה, מלא טרשים, אבנים מכל מיני גדלים, סלעים ובורות למכביר. החלטתי להיכנס לתוכם ולראות מה יקרה. זה קצת הפחיד אבל… פשוט ריחפתי! זה היה כמו להיכנס לסרט תלת ממדי, שבו סלעים עומדים לפגוע בחללית שלך ואתה חולף דרכם או ממש מעליהם. זאת היתה חוויה מדהימה. החזרתי את האופניים למקומם, והמשכתי לחפש זנב קשיח במחיר טוב.

אז למה העדפתי בשביל הזה את הזנב הקשיח? – כי הרגשתי. הרגשתי שאני מת מהפחד לעוף

מהאופניים ולהתרסק על איזה סלע קטן ולפתוח את הברך, להיחבל ביד או משהו כזה. ראיתי פתאום שכל החיים אני מחפש שיכוך מלא. איך לא להרגיש את הבורות והטלטלות של החיים, איך להחליק מעל הסלעים. אבל פה, פתאום, בשביל, ראיתי את היופי והאנושיות בנקודה שבה הייתי.

מאיפה בכלל קיבלנו את בלמי הזעזועים המשומנים והיעילים להחריד על הלב שלנו? למה אנחנו לא מוכנים להרגיש כלום? מה קרה? כשהלב אטום לא מרגישים כלום. לא טוב ולא רע. פשוט משהו רדוד ושטחי, שמצליח לחדור דרך הבולמים. שמעתי פעם שמי שלא מוכן להרגיש כאב, לא יוכל לחוות אהבה טהורה, ושמי שלא מוכן להקשיב לפחד ולקבל את הפחד שבתוכו לא יוכל להרגיש שמחה אמיתית.

רבי נחמן אמר שדאגה ופחד גורמים ללב להיות אטום. איך הם עושים את זה? אחת הדרכים הפשוטות והבטוחות לאטום את הלב היא לסרב להרגיש את הדאגה והפחד. אם אני לא מסכים להרגיש פחד ואני לא מסכים להודות בכך שאני לחוץ או מודאג, הלב שלי אומר: אוקיי, אני מפסיק לדבר איתך, אני מפסיק להגיד מה אני מרגיש. אולי תשמע ממני בקפיצה של שני מטר באוויר – אז אצרח לך משהו. עד אז, אני סגור ולא מגלה לך כלום.

הסכמתי להרגיש את הפחד. יכול להיות שאתרסק. ואז מה? מה כבר יקרה לי? אני נוסע באיזה 5 קמ"ש בקושי, ואני בין כרמים ולא במעוזי החיזבאללה. איזו דרמה כבר אפשר לפתח בעשר שניות. יאללה, מרפים. יהיה מה שיהיה. העיקר לחוות ולתת לדברים לעלות.

אחרי שעה ועשרים

פתאום התחלתי לשמוע טוב יותר את הקולות הפנימיים הנאבקים זה בזה. מצד אחד שמעתי קול שאומר: אתה לא רוכב טוב. אתה רוכב מתחיל. אין לך אופניים ב-20 אלף שקל. אתה גם לא היית יודע לרכוב עליהם אם היו לך. אולי אף פעם לא תדע לרכוב כמו שצריך. בכלל, האופניים האלה לא טובים, הצמיגים שלהם מתאימים לכביש ולא לשטח.

ומה אתה בכלל עושה פה, בשטח? אתה ילד בן 15 שעושה קפיצות בקיר המוות? ומהצד השני קול שאומר: עזוב שטויות, איזה כיף. גם מפחיד, גם מאתגר וגם כיף. אתה ממש סבבה. תיהנה מהדרך. ואם אתה ממש מפחד או ממש תקוע, אתה יכול גם לעצור לרגע ולנוח. זה לא עונש. זה טוב. זה כיף. אתה בחרת לצאת לטבע. אתה בחרת לצאת מהנוחות של הבית לשבילים המוריקים האלה.

המשכתי לנסוע והתחלתי לחייך. הטלטלות נראו הרבה יותר קלילות והבורות כבר לא היו כל כך עמוקים. יצאתי מהשביל הזה והתחברתי שוב לשביל הראשי. הטרקטור כבר נעלם מהאופק. הסתכלתי מסביב: איזה נוף מדהים! כרמים פרוסים לכל הכיוונים, גבעות מיוערות באופק, שמיים כחולים ורוח מלטפת וכמו לוחשת – איזה כיף שבאת. איזה כיף שיצאת מהבית. מצאתי את עצמי בבית אחרי שעה ועשרים, וחשבתי על השיכוך המלא: כמה "מציאות" אני מפסיד כשאני מנסה כל הזמן להיות בשיכוך מלא? מה היה קורה אם הייתי נותן לעצמי קצת יותר לחוות את החיים בלי בלמי זעזועים?

הבור והאור: מה עושים לך אופניים בלי בלמי זעזועים

רן ובר מדווש בכרמים. השמיים כחולים אבל לאופניים אין בלמי זעזועים והבורות עמוקים, האבנים גדולות, הפחדים גואים ומי המציא את הספורט הזה של אופני הרים? ואז הופיע רבי נחמן

רן ובר | 14/4/2010 12:22

איך הגעתי לכרמים האלה? הכביש היה כל כך נוח. מאיפה בא הרעיון לרדת לשטח? מרחוק כל הירוק הזה נראה טוב, ניסיתי להצדיק את הצעד הפזיז. ממרחק הכביש הראשי, השבילים נראו הרבה יותר נורמליים, לא ראיתי אף אבן או בור. אבל פה, בגובה אפס, החוקים שונים. כל אבן מורגשת. כל בור – תהום רבה. ככה זה כשרוכבים על אופניים בלי שיכוך מלא: מרגישים כל דבר; ככה זה כשחיים בלי שיכוך מלא – כל דבר מרגישים. גם את הבור וגם את האור.

להמשיך לקרוא הבור והאור: מה עושים לך אופניים בלי בלמי זעזועים

להתחיל מחדש

אין שום דבר שמונע אותנו מלהתחיל מחדש בכל יום ויום. ולהפך! זאת הזכות והחובה שלנו כלפינו, כלפי הנשמה שלנו וכלפי הסובבים אותנו להתחיל כל יום מחדש.

לא משנה מה עברנו, לא משנה מה אנחנו עוברים – אין שום סיבה ליפול ליאוש. ההבטחה מדורי דורות עדיין מתקיימת – אפשר בכל רגע ובכל שעה להתחיל מחדש. לחוות את המציאות בצורה שלא חווינו אותה קודם. אם אנחנו פשוט בוחרים לא להתייאש, לא להתאבן, לא לשקוע בזכרונות העבר או להרדם בדמיונות על עתיד.

לקום. להתנער. ולהגיד – אני מוכן להתחדש. אני מוכן להשתנות. אני רוצה. אני רוצה להתחיל מחדש.

מאמרים נוספים:

וידאו – לדבר אמת בהתבודדות, שיעור מאומן

[videofile width="600" height="400"]http://levhadvarim.com/stream/ranemet.wmv[/videofile]
שיעור שניתן בנסיעה לאומן עם הרב ארז משה דורון ולב הדברים.
צריך לדבר אמת.. על מה מדובר? איך זה קשור להתבודדות?

למה עצבות עכשיו? מה קרה?

מה קרה? אנחנו בתוך העולם הזה. כבולים לחומר ולתאוות. מרה שחורה בכל מקום.

מי שפותח חדשות חוטף דלי צונן של מציאות קרה. מציאות לכאורה שאין בה טוב ואין בה אור. מציאות של כאב אינסופי. של נשמות שזועקות בכל העולם – והכל מגיע אליך. ומה לעשות? מה לעשות עם כל הכאב הזה?

אז מה עושים? מחפשים את הטוב. מחפשים את הטוב בכל מה שקורה. מקשיבים לטוב. מעבירים תדר. מעבירים לתדר של הטוב. לתדר שמדבר אל הלב שלך, לתדר של הנשמה שמאירה. שמחפשת כל הזמן להגדיל את הטוב בעולם שלך ובכל העולם. הנשמה שרוצה להאיר לך. לשמח אותך.

אז צריך לפעמים לצאת בכל הכוחות מהתדרים שמנסים להוריד אותך. שמנסים למכור לך חס ושלום סיפור שאין סיכוי שאין תקוה שאין אמת ואהבה. צריך בכל לסגור את המקור אינפורמציה הזה ולהכנס פנימה – ואז לראות דרך העצבות. לתת לה את המקום ולראות דרכה. להעמיק איתה ולראות את הטוב. את הטוב שמסתתר מאחוריה.

להתחזק בחושך

ואמונתך בלילות – דווקא בלילות, דווקא בלילה זה המקום שבו האדם יכול לעשות את הבחירה. את הבחירה האמיתית אם להכנע לחושך ולהשלים איתו או דווקא להפך – להתגבר בתוך הנקודה הזאת בתוך הנפילה הזאת ולהתחזק בשמחה.

ואם אתה מתחזק בשמחה דווקא בלילה, דווקא בחושך, דווקא במקום שקשה לך – הרי אתה מאיר את אותו מקום, מעלה אותו חזרה אל מקום גבוה. מקדש את המקום הנמוך שבו היית לפני רגע קט ומעלה אותו אל השמיים. ואז אתה מקדש גם את החושך, מאיר אור בתוך הלילה.

התחלות חדשות

התחלות חדשות

צריך להתחזק בכל רגע ובכל יום – שכל מה שעבר עלינו, לא משנה מה, לא יכול לעכב אותנו מלהגיע לטוב האמיתי. בכל רגע המציאות נבראת מחדש והבחירה שלך היא מה שקובע מה שהולך לקרות.

אתה בעל בחירה. הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמים. הכל בידי שמיים חוץ מהבחירה שלנו.

אין שום מניעה לבחירה.

כל מחשבה שמנסה להרחיק אותנו מהבחירה הזאת, מההבנה שהכל יכול להשתנות ברגע אחד – היא מחשבה לא אמיתית. היא מחשבה שכל התפקיד שלה – לחזק את הבחירה שלנו. שהרי אם לא היתה מחשבה כזאת, לא היתה לנו בחירה.

הכח של הנשמה כל כך חזק שהיינו לכאורה מחוייבים להתחיל מחדש בשמחה. המחשבות המטרידות והזרות האלה שמנסות להחליש ולשכנע אותנו ששום דבר לא הולך להשתנות – הן הן שליחים כדי לחזק את הבחירה שלנו.