אני, ג'יוואן טראנה: רחוב צייטלין, תל אביב- חלק 3

לתחילת המאמר: אני, ג'יוואן טראנה: רחוב צייטלין, תל אביב- חלק1

                         אני, ג'יוואן טראנה: רחוב צייטלין, תל אביב- חלק 2

זהו. קפצתי למים. חצי חיוך של טיוהר. עצימת עיניים לשנייה או שתיים וקיבלתי שם. ג'יוואן טראנה. אופס. מה זה? שני חלקים. ג'יוואן נשמע דווקא טוב. יש לו ארומה צרפתית כזאת. כמו הכלאה בין סיגריה לאפטרשייב איכותי. כשמסתורין פוגש אלגנטיות. אפשר להסתדר עם זה. תגיד, טיוהר, שאלתי אותו בהפסקה, נתת לי שני שמות, באיזה להשתמש? אני אקרא לך טראנה, הוא עונה. אוי לא. האות ה"א בסוף שם בדרך כלל מציינת לשון נקבה, איך אני אסביר את זה לסביבה? אולי אני יכול לעשות הסבה לטאראן או טיראן, או משהו כזה. אבל טראנה?

 

שינוי השם מיועד למחוק את הקשר בינך לבין הזהות המזויפת של העבר, שכוללת את כל הדברים שאתה כבר לא רוצה להיות קשור אליהם. כל הפעמים שההורים שלי קראו לי "רן", ועצבנו אותי. ככה לפחות טיוהר הסביר. זה נשמע הגיוני ברמה הפסיכולוגית. קטע פבלובי של התניות, שאי אפשר להשתחרר מהן אם לא מנתקים את החוט. נשמע טוב. רק שזה לא עבד. במקום להשיל ממני את הזהות הישנה ולקלף את האגו, פיתחתי זהות משודרגת. טראנה. אח. זה כבר משהו מיוחד. לא סתם רן מהרצליה. ט*ר*א*נ*ה. וואו! אבל כנראה אי אפשר לברוח מהאגו הזה. בטח לא בטריק זול כזה. אולי היה חלון הזדמנות קוסמי באורך 15 דקות, אחרי שקיבלתי את השם שאיתו הייתי אמור לעשות את הפריצה הגדולה. אבל אז בטח הייתי עסוק בעדכון אתר האינטרנט של טיוהר לגבי ריטריט קרוב, או בארגון המדיטציות של יום שישי בצהריים.

סטארט אפ

ניב, שעבד אצלי בחברה, היה בקטע של קבלה. הוא דווקא לא היה כל כך נלהב מעניין השם החדש. הוא הסביר לי ששם זה צינורות השפע של האדם, ושלא כדאי להתעסק אתו. במיוחד עכשיו, כשדווקא הולך לי טוב עם הסטארט-אפ. אמרתי לו שכבר חשבתי על זה, והחלטתי לכתוב "טראנה" ולא "טרנה". אבל הוא הסתכל עליי במבט מבשר רעות, ואמר: תיזהר, אחי. חייכתי אליו בנימוס ונכנסתי למשרד. ההורים שלי קיבלו את זה די בסדר. אבא שלי דאג שמא החלפתי גם את שם המשפחה. כשהסברתי לו שלא, ושלפחות בינתיים אני גם לא משנה את השם בתעודת הזהות, הוא נרגע.

 

שנים לאחר מכן, כשהתחלתי להתקרב ליהדות, פגשתי מישהו ששאל אותי: תגיד, אתה מוכן להיות סתם רן מהרצליה? בלי השם המיוחד והמפוצץ הזה? להיות פשוט ורגיל? עצם זה שהשאלה הזאת הרעידה משהו בתוכי גרם לי להבין עד כמה אני רחוק מהפשטות שכל כך חיפשתי, וחשבתי שהיא מנת חלקי. עד כמה קשה לי להיות "סתם רן". עד כמה אני מפחד להרגיש מה שאני, כמו שאני, בלי תחפושות רוחניות מופרזות – ועד כמה חשוב לי לחזור לזה. ברקע התנגן השיר "במקום שטויות תתחיל לחיות". של ירמי קפלן. תתחיל מאפס. חייכתי.


באותו עניין:


השאר תגובה