Home / בחירה / ילדי הירח:תחנה ראשונה גואה- חלק 2

ילדי הירח:תחנה ראשונה גואה- חלק 2

לתחילת הכתבה: ילדי הירח:תחנה ראשונה גואה-חלק 1

זה נותן לך פרופורציות על החיים. אבל באותו הזמן הייתי אטום מידי. הכל חלף לידי כמו נוף מתוך רכבת נוסעת. אפילו ישבתי ליד הגופה בזמן שהיא נשרפה. ככה הוא רצה הם אמרו. ההורים שלו בסקוטלנד לא התפלאו. הוא תמיד היה הרפתקן. המשטרה ההודית החליטה שהוא נפל מהצוק כשניסה לטפס. זה היה הרבה יותר קל לכולם.

זה די אירוני שהטרק האחרון שאני זוכר ממנו זה דווקא ריפוי רוחני. מספרים שחואן כתב את הטרק הזה כדי להרפא ממחלת הסרטן. בהודו ובעיקר בטיול של חיפוש רוחני רווי כימיקלים – חיים ומוות מקבלים פרופורציות אחרות. הכאב והאימה של המוות שלו הגיעו הרבה יותר מאוחר. הרבה אחרי שחזרתי.

מי בכלל חשב על העולם באותם הימים? רק להגיע להארה. זה היה הדבר היחידי ששינה. גם אותו חבר חשב שהוא בשלבים של הארה. מסתבר שזה היה רק סוג של התקף פסיכוטי. חברים סיפרו אחר כך שיומיים לפני שזה קרה הוא סיפר שהקולות אמרו לו שהם יהרגו אותו עוד יומיים. חיצים של האשמה הופנו לעבר מי שהנהיג את הריטריט – למה לא בדקת? למה לא התרעת? אני אפילו לא בטוח שהחיצים השאירו ולו שריטה קלה על המגן המשומן של חוסר קשר וניתוק. הכל קורה כשהוא צריך לקרות. אקזיסטנס טייקס קר. לא?

היינו חבורה של ילדים יפים עם עיניים בורקות – מתרוצצים בחולות של גואה, מודטים בהרים של מנאלי. מנותקים מהעולם, מחוברים לרובדים פנימיים של ניתוק מהמציאות החיצונית וחיבור למציאות מדיטטיבית פנימית. מציאות שאין בה רע. מציאות שאין בה מציאות. רק קיום ריק. ובתוך הקיום זרעים של תודעה ואושר מנותק.

מי רצה להכיל משהו אחר? עולם? אבא ואמא? חברים בישראל? זה היה פשוט יותר מידי. אם אין אני לי מי לי – לא? אם אני לא אגיע להארה איך אוכל לעזור למישהו אחר? רק שכחנו את ההמשך של המשפט – ואם אני לעצמי, מה אני?

שנים רבות  אחר כך פגשתי את הכתבים של רבי נחמן ושם מצאתי את תורה ה' בליקוטי מוהר"ן: "כי צריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי. נמצא כשהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם ולמלאות חסרון העולם ולהתפלל בעבורם."

לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם. אני צריך לחשוב על העולם כעולם שנברא בשבילי – בשביל שאני אתקן אותו. לא בשביל שאשאר פסיבי ואברח מהייעוד האישי שלי אלא שאשתמש בכל הכוחות הרוחניים, הנפשיים והפיזיים שהבורא טבע בי. אשתמש בהם כדי להפוך את המקום הזה למקום קצת יותר טוב. לא רק לעצמי – אלא לאחרים. ואז ארגיש מחובר.

אני צריך לראות. לא מישהו אחר. הכל מתנקז אלי. אין לאן לברוח. אתה פה בתוך המשחק אמיגו – לייק איט אור נוט. בהודו הכל נראה כל כך מיסטי ומנותק, הכל סרט ושום דבר לא מרגיש מחייב ומחוייב. עכשיו הכל כל כך אמיתי. כל כך אמיתי שזה כואב.

השקט חשוב אבל הוא לא המטרה. השקט הוא כלי. כמו שהדיבור הוא כלי. אם הריטריט של השתיקה לא מביא לחיבור עמוק יותר, לרצון לשיתוף, לרצון כנה ואמיתי לעזרה לזולת, להרגיש את חסרונו ולהתפלל עליו. להרגיש את הכאב שלו. אז מה אני בכלל עושה פה?! וכשאני לעצמי – מה אני?

העולם נברא בשבילי. העולם האישי שלי נברא בעבורי והכל הוא השתקפות של הדו שיח האינסופי ביני ובין הבורא – של העולם שלי. כל דבר הוא חלק מהעולם שלי אם אני לוקח עליו אחריות. אם אני מבין שאני חלק משמעותי מכל מה שקורה פה אז אני לא בוחר להתנתק. בוחר לא לברוח אלא לקחת חלק פעיל.

חיוך של הילד הקטן שלי מגיח מתוך המטבח "אבא אבא"  הוא מדדה ומביט בי בעינים גדולות. זה כמעט כל מה שהוא יכול להגיד כרגע והחיוך מתפשט על פניו כשהוא רואה את פני. אופטימיות אין סופית קורנת מפניו המלאכיות. אוי כמה אני צריך להתפלל עליו, כמה אני צריך לדאוג לחסרונו, כמה אני אוהב אותו. אבא. תעזור לי להיות אבא טוב. תעזור לי להיות בנאדם טוב. תעזור לי שיהיה לי אכפת מכל העולם הזה – שלא בראת, אלא בשבילי.


Check Also

״סוד הנקודה הטובה״ רב-המכר החדש של רן ובר

בשורות טובות, ניתן למצוא בחנויות הספרים המובחרות את ״סוד הנקודה הטובה״ – מסע לגילוי הטוב ...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *