רפי ואני: רחמנות, חברים

"משגעים אותי כולם; תחזור בתשובה, סע להודו, תתמיד ביוגה שלך. תעשה תואר, תעשה סדנא כזאת, תעשה סדנא כזאת. תתחתן, אל תתחתן. אלף קופים צורחים לי בתוך המוח. רן ובר בפול גז עם רופוש" (מעריב NRG ניו אייג' 9/1/11)

דפיקות קלות בדלת שלי. מעניין אם זה הוא – אם כן, מפתיע שהקדים. בתור ילדים תמיד היה לוקח לו הכי הרבה זמן להסתדר. כל פעם שהיינו קובעים משהו – הוא תמיד היה מאחר. זה היה כרוני וצפוי מראש. כבר לא ציפיתי לכלום. קבענו ב-8:30 והכנתי את עצמי שעד 10:00 מקסימום הוא מגיע. או מבטל. פתחתי את הדלת וראיתי חיוך גדול.

"רופש? הקדמת אחי!" אמרתי וחיבקתי אותו חיבוק גדול.
הוא השפיל את עיניו לצד ואמר "רפי. רפי. עזוב".
"מה?", שאלתי בתדהמה. "מה קרה עם.. אתה כבר לא..?".
"לא. זאת אומרת, אני כן. אני גם וגם. בכלל סתם חשבתי שתכנס בי על הקטע של השם החדש, אז מתוך התגוננות אמרתי לך לא לקרוא לי רפי. תכלס, זה לא כזה קריטי, תקרא לי מה שבא לך. מבחינתי רפי זה ממש סבבה עכשיו".
"יופי, אני שמח לשמוע".
"כן. אתה לא כמו ציון. אתה זוכר אותו? ציון שהיה גר ליד המכולת של דוד?".
"שטרית?! אתה עוד בקשר איתו? מה איתו – עדיין בלאגניסט?". נזכרתי בציון שיטרית. אם היה מישהו שלא רצית להתקל בו בבית הספר זה היה הוא.
"הוא גם חזר בתשובה", אמר רפי בנימת תוכחה. "וכשהוא פגש אותי פעם אחרונה הוא שיגע אותי. טחן לי בשכל. אתה פשוט לא מאמין. גיהינום. יסורים. דינים! אסור ככה, אסור פה, אסור שם. תזהר מזה. הפחדות, איומים. אל תשאל".
התחלתי לצחוק, "אני ממש ממש לא בקטע הזה של דינים קשים. נצא ליער?".
"בשמחה", הוא אמר. "באתי בג'יפ של אבא שלי".
מי שואל אותי בכלללקחתי שתי כוסות נייר מלאות בקפה הפוך מהביל ושקית קטנה עם עוגיות גרנולה שאשתי אפתה ויצאנו אל היער. הנסיעה בג'יפ היתה מהנה. הוא גם היה גבוה וגם חדש ונוח מאוד. בהתחלה חששתי שהקפה ישפך, אבל הנסיעה היתה חלקה.
בדרך רפי הגניב אלי מבט ואמר "קודם כל, רציתי להודות לך על פעם שעברה. ממש עזרת לי..".
"עזרתי? כשחזרתי הביתה וסיפרתי לאשתי היא אמרה שזה ממש לא בסדר שלא נתת לך איזו עצה או שתיים. שהשארתי אותך ככה תלוי באויר".
"כן, עזרת. פשוט נתת לי את המרחב שלי בלי בלבולים. בלי לדחוף לי איזה אג'נדה. זה היה לי ממש טוב. כולם משגעים אותי כל היום עם פתרונות וכיוונים. אין לי כח..".
"כולם? זאת אומרת, ציון?", שאלתי בחיוך.
"גם", הוא החזיר חיוך. "גם הוא וגם ההורים שלי, וגם האחים שלי וגם חברים שלי. משגעים אותי כולם. תחזור בתשובה, סע להודו, תתחיל להתמיד ביוגה שלך. תעשה תואר באוניברסיטה, תעשה סדנא כזאת, תעשה סדנא כזאת. תתחתן. אל תתחתן. אלף קופים צורחים לי בתוך המוח. יאללה, צאו מהממברנה!".
הנהנתי בהבנה. הגענו ליער וחנינו ליד שולחן של קק"ל מתחת לאורן ענק. יצאנו ושתינו את הקפה בשקט.
"ומה אתה רוצה?", שאלתי.
"אני?", הוא שאל בהפתעה. "מי בכלל שואל אותי?!". הנהנתי שוב. כן, מי בכלל.
"בכל אופן", הוא אמר. "הסתדרתי בסוף. המנהל בנק ירד לי מהגב. נותן לי קצת שקט". "אה. יופי", אמרתי. "איך זה הסתדר בסוף?".
הוא הסמיק מעט ואמר "התקשרתי לאמא שלי ועם כל הקושי והפאדיחה – אמרתי לה שאני צריך עזרה. היא התקשרה לבנק והעבירה לי כסף לחשבון". הוא שתק.
"באמת נזכרתי באמא שלך כשהייתי אצלך. מה קורה איתם?".
"מה קורה איתם? עובדים כמו חמורים. כרגיל".
"ו.."

"ו.. כלום. הפסקתי לריב איתם. קלטתי ממך משהו בפעם האחרונה – באמת כל אחד והבחירות שלו. מה אני יודע. הייתי משגע אותם כל פעם כשהייתי חוזר מהודו. הייתי צועק עליהם – אתם לא מבינים כלום, אתם לא קולטים שום דבר, אתם מבזבזים את החיים שלכם לריק! אין לכם טיפת רוחניות בחיים שלכם.. אתם במרוץ עכברים. והפעם – פשוט לא אמרתי להם כלום. זאת הבחירה שלהם".
"נכון. זאת הבחירה שלהם".
"אני פשוט כל פעם מתבאס מהם מחדש. אני לא יכול להבין את זה. זה משהו אוטומטי. בכל אופן – הפעם הבנתי שאין מה לעשות. אני לא יכול לשנות אותם. וזה גם כנראה לא התפקיד שלי. אי אפשר להאכיל מי שלא רוצה. אפשר להביא את הסוס אבל…".
לתת, אבל במידהנזכרתי במשהו שפעם אמא שלי אמרה לי. היא סיפרה לי שאמא של רפי היתה מאביסה אותו בתור ילד. הוא לא היה אכלן גדול, והיא? היתה דוחפת לו כל מה שהיא יכלה. לא היתה לה שום מידה. מסכן הילד, אמא שלי היתה אומרת.
"מה הבעיה בלהאכיל את הסוס יותר ממה שהוא רוצה?".
"אי אפשר. זה סתם בזבוז. אם תצליח להאכיל אותו איכשהו, הוא בטח יקיא את זה", אמר רפי "בדיוק!", אמרתי. "זה בדיוק ההבדל בין חסד לבין רחמים".
"מה?", שאל רפי. "יש הבדל?".
"כן, לפי פנימיות התורה יש הבדל גדול בין חסד לבין רחמים", התחלתי להסביר. "תראה, חסד – זה קשור אלי. אני מרגיש שאני רוצה לתת. אני מרגיש שאני רוצה להעניק. חסד זה ללא גבול. חסד זה בלי לראות כמה ומה בדיוק השני צריך. אם אפשר היה להעיף שטרות של דולרים באויר ומי שצריך היה תופס אותם – זה היה אחלה חסד. פשוט קח מאות אלפי דולרים וזרוק אותם ממטוס מעל תל אביב. אחלה חסד. גם ללמד מישהו משהו חדש זה יכול להיות חסד. גם להעניק כל דבר – זה חסד".
"נו? מה הבעיה? נשמע טוב. לא יכולת להביא את כל הדולרים האלה בפעם שעברה? במקום לזרוק ממטוס מעל תל אביב היית שם בדלי של מלכה השכנה הזקנה שלי מלמעלה, שאף פעם אין לה כח לרדת לרחוב לקנות מוצרים ושמים לה אותם בסל. והיא היתה מעלה את הסל אלי – או שהייתי מתחלק איתה חצי חצי וסוגר עניין!".
"כן, אבל זה חסד. זה לא רחמים".
"אז מה זה רחמים? מטוס יותר גדול?!".
"לא. יותר קטן. רחמים זה חסד מוגבל בדין או דין ממותק בחסדים. רחמים זה קו האמצע. רחמים זה הלב ששוקל ומתבונן. הבינה היא בלב. להבין. לראות. להתבונן. מה באמת השני צריך? לא מתוך שיפוט שלילי או התנשאות אלא מתוך רגישות. רגישות לצרכים שלו. רגישות למקום שלו".
"אה", אמר וחכך בראשו.
"רחמים זה לתת במידה, ולא לתת איפה שאי אפשר לקבל. אלא להמתין. לשקול את הדברים. לא לתת בהפרזה ולא לתת בחוסר. לראות את השני במקום שלו ולתת לו מה שהוא צריך, ולא רק מה שאתה רוצה לתת. רחמים יכול להיות לא לתת. למשל – ילד שהשיניים שלו מלאות בחורים והוא רוצה ללכת לישון עם מיץ פטל בבקבוק, לתת לו בקבוק זה רחמים?".
"לא. ממש לא. זה יחמיר את המצב".
"יפה".
"מי שנפל לסמים וצריך ממך רק הלוואה קטנה של 100 ש"ח, זה עזרה גדולה לתת לו אותם או להפך?". "להפך".
"רבי נחמן מסביר שרק מי שיש לו רחמים אמיתיים יכול להיות מנהיג. הוא נותן דוגמא של אוכל – לא כל אחד צריך לאכול אותו הדבר. סטייק, שנחשב דבר טוב – לפחות לחלק מהאנשים…".
רפי עיוות את פרצופו – שכחתי שהוא צמחוני. "טוב, אז מרק מיסו עם טופו ושורשים?". עכשיו הוא  נראה יותר מרוצה. "בכל אופן – אוכל שעבור בנאדם מבוגר יכול להיות מדהים ממש ממש לא יתאים לתינוק בגיל שבועיים. ולהפך. תן למישהו שחזר מיום עבודה קשה והוא מאוד רעב לאכול דייסה של ילד קטן – גם לא יתאים".
"מי בכלל רוצה להיות מנהיג?", שאל רפי ."רק תן לחיות. עזוב אותך מססמאות גדולות".
"מנהיג זה כל אחד. מנהיג זה לא בכנסת. מנהיג זה להנהיג את עצמך, את הבית שלך, את הסובבים אותך. בעזרת השם בקרוב את הילדים שלך. מנהיג – עוד מילה שהפכה למגונה בגלל שימוש לרעה בכוח. מנהיג זה מישהו שרק רוצה את הטוב שלך. שרוצה להגדיל אותך. שרוצה לעזור לך".
רפי הסתכל עלי ולא אמר שום דבר. הוא הרים אבן קטנה וזרק אותה על עץ קרוב. "אני באמת רוצה להאמין בזה".
"במה?".
"שיש מי שבאמת אוהב אותי. שיש מי שרוצה באמת את הטוב שלי".
"יש". הסתכלתי בעיניו והוספתי, "אבל זה חייב להתחיל בעצמך. בהבנה שאתה צריך להיות המנהיג של עצמך. אתה צריך לטפח את עצמך. אתה צריך לאהוב אותך".


באותו עניין:


השאר תגובה