רוצה לצאת ממצרים? תצעק על זה.

מבואר שתחילת הגאולה היתה כאשר עם ישראל זעקו אל השם יתברך במצרים. למה? מה הקשר בין הדברים? מדוע אי אפשר לגאול אדם אם הוא לא צועק? מה הקשר בין הצעקה שלנו לבין הגאולה שלנו?

כשאנחנו לא צועקים הכוונה שזה לא ממש כואב לנו. האם זה חס ושלום סדיזם? אני מכאיב לכם עד שתצעקו ורק אז אגאל אתכם חס ושלום?! כמובן שלא. כשלא ממש כואב לנו בעצם אנחנו מנותקים מהכאב שלנו, אנחנו מנותקים ממה שקורה. למעשה כל הזמן יש כאב ברקע, השאלה אם אתה מוכן לטפל בו. השאלה אם אתה מוכן לפגוש אותו. אם אתה לא פוגש אותו – הוא פשוט מתגבר בצורה כזאת או אחרת.

כשאנחנו צועקים ומבקשים עזרה זה אומר שאנחנו מוכנים כבר להתחיל לצאת מהנפרדות שלנו. מוכנים לצאת מהתפיסה המצומצמת של כוחי ועוצם ידי. מוכנים לצאת מהדמיון שאני בשליטה. מוכנים לקבל את המשמעות של להיות חלק ממשהו גדול יותר.

כשאתה צועק על משהו באמת אכפת לך. זה בעצם מה שהקדוש ברוך הוא רוצה – לא חס ושלום שנסבול אלא שיהיה אכפת לנו. שלא נשקע בתוך הנוחות של מצריים – כי מצרים זה יכול להיות מקום מאוד נח. מקום לשכוח את עצמך, מקום לשכוח את כל הרצונות העמוקים שלך. כמובן שעל פני השטח יש שיעבוד אבל יש גם הרבה נוחות. כל אחד מוזמן להסתכל פנימה ולראות איפה מצרים הפנימית שלו. מוזמן להסתכל מסביבו ולראות – עד כמה אני מוכן להתמודד עם להסתכל לעומק בכל מה שקורה מסביבי ובכל מה שקורה בתוכי.

כל מה שצריך זה שעה של ישוב הדעת. שעה של התבודדות שאפשר באמת לבקש – אבא, אני רוצה לצאת ממצרים. תוציא אותי? בבקשה…


באותו עניין:


השאר תגובה