חנוכה – להיות קיצוני?

להיות קיצוני זה ממש אאוט בימים האלה. צריך להיות נינוח, צריך להיות מיינסטרים, צריך לדעת להסתדר עם כולם. אסור להיות כל כך חריג, לא? הרי – אם אתה בנאדם מאוזן ובעל אופק מחשבה רחב אתה אמור להיות מסוגל להכיל את הכל. אמור להבליג ולקבל. להכיל ולהיות פתוח. אז מה זה הצרות מוחין הזאת? מה זאת הקנאות הזאת? מה זאת הקיצוניות הזאת ואיך זה קשור לחנוכה?

זה מאוד קשור. צריך לדעת מה הגבולות שלך. כמו שחשוב וצריך להיות גמיש. כמו שצריך לדעת להיות פתוח ולקבל דברים – כל אחד צריך לדעת איפה הגבול. מה מוגזם. אם אין לנו גבולות, אנחנו לא יכולים לשים לב להדרדרות שקוראית מסביבנו וא/ו בתוכנו.

ולפעמים צריך לשים גבול ולהגיד – לא. את זה אני לא מסכים. לזה אני לא מוכנה. אם אנחנו לא שמים גבולות –  אנחנו במצב של הפקרות רוחנית. ולפעמים פיזית. כשאדם בדיאטה למשל – אם הוא לא יודע להגיד לא לעוגת קצפת עם 7 קומות, הוא בבעיה חמורה. אם מישהי החליטה להפרד ממישהו ולהתחיל חיים חדשים, להתחיל מערכת יחסים חדשה ולא פוגענית והיא לא יודעת להגיד לא – היא בבעיה.

החשמונאים לא יכלו לסבול יותר. הם לא היו מסוגלים פשוט לעמוד מן הצד ולראות חזיר מוקרב בבית המקדש. זה היה חילול כל הערכים שלהם, כל התפיסה הפנימית שלהם זעקה. זה לא היה משהו תאורטי. זה בער בעצמותיהם. והם עשו מעשה – מעשה לא הגיוני. מעשה שאף אחד לא דרש מהם לעשות, חוץ מבעירה פנימית שלא נתנה להם מנוח. שלא נתנה להם את האפשרות פשוט לתת לדברים "לזרום".

אנחנו יכולים לזהות את זה בחיי היום יום שלנו – האם אנחנו נותנים לדברים חמורים לקרות מסביבנו פשוט כי אנחנו לא מעוניינים להתערב? כי אנחנו לא מעוניינים לצאת מהשקט הפנימי שלנו? האם יש דברים שבהם אנחנו מוכנים להיות קנאיים וללחום את המלחמה הפנימית והחיצונית ולשים גבול חזק וחד או שאנחנו נותנים לעצמנו תמיד להיות בסדר ובשלום עם כל דבר שקורה?

כשקוראים את המילה קיצוני – חושבים קיצוני לגבי מישהו אחר, אבל מה עם להיות קיצוני לגבי דברים פנימיים אצלנו? כמה זמן אדם מקציב לעצמו להיות קיצוני ולא להסכים עם המצב הקיים בתוכו? לא להסכים להכנע לעצבות. לא להסכים להכנע לדכאון. לא להסכים להכנע לייאוש. להיות קיצוני בקשר לזה. לא להסכים לשקול 160 ק"ג. לא להסכים להיות תקוע בחיים.

כמה אדם מוכן להכנס לקיצוניות הזאת? זה לא נח. זה יכול לכאוב. אבל האם אנחנו רוצים להתבוסס בחיים של רדידות ונוחות יחסית כשאנחנו מדלגים על כל משוכות הכאב, על כל האזורים שאנחנו כל כך מפחדים להכנס לתוכם?

בעצם מבואר שהסיבה שנחתו עלינו כל גזרות היוונים היתה מתוך עצלות שלנו. מתוך זה שאנחנו התחלנו לזלזל בעבודת בית המקדש. ומוזר הדבר, שהרי אם העבודה בבית המקדש מתדרדרת, למה לקחת את בית המקדש לגמרי? זה נשמע עונש מוזר – עכשיו בכלל לא נוכל לקיים שם מצוות. אלא העניין הוא שאם אתה מזלזל במשהו ונותן לו להתדרדר – לפעמים צריך לקחת לך אותו לגמרי כדי שתהיה לך השתוקקות חדשה ועמוקה לאותו הדבר ותפעל מתוך בערה פנימית להחזיר אותו לעצמך.

באותה הנשימה – צריך גם פרופורציות. זה אחדות ההפכים. זאת היכולת לשאת הפכים. מבואר שפנחס (שהיה גם הוא כהן) היה קנאי והציל את עם ישראל במעשה זמרי. אולם הוא לא הפך להיות המנהיג אלא רק עשה את שלו לפי שעה. זאת אומרת שהמנהיג נשאר משה. הקיצוני, יכול לתת את הפתרון הזמני אבל לא את הפתרון האולטימטיבי. הרמב"ם מסביר שכשרוצים לשנות מידה בנפש – אפשר לעשות את הקיצוניות ההפוכה למשך זמן מסויים כדי לאזן את הנפש. אבל תמיד לזמן מסויים! אחרת זאת סתם תשאר קיצוניות.

לקיצוניות יש מקום בתוך האיזון. קיצוניות היא מצד אחד מפתח לשינוי אבל יכולה גם להביא אותך למקום לא מאוזן אם היא מתפרצת ללא כל שליטה וללא כל בקרה. מי שלא מוכן להגיע אף פעם לקיצוניות – מי שאין לו שום דבר שהוא מוכן להאבק עליו – נמצא בבעיה חמורה. ומי שכל דבר אצלו מקפיץ את הקיצוניות והוא חי בלחימה מתמדת – נמצא גם הוא בבעיה.

הסוד הוא להכיל את הגוונים השונים. את האורות השונים.


באותו עניין:


השאר תגובה