רן ובר בודק את גבולות האושר – חלק ב'

לתחילת הכתבה: במסגרת הגבולות הידועים: רן ובר בודק את גבולות האושר – חלק א'

"אם אני מסתכל עליך", הוא אומר בחיוך, "נראה שזה לגמרי לא מסתדר."
"לגמרי?" שאלתי
"טוב נו.. לא לגמרי. אבל גם לך יש קשיים, אז מה אתה משחק אותה שהכול ורוד?"
"אני לא. האמת שיש קשיים, אבל זה טוב. זה מעמיק. זה נותן לי לראות אזורים בעצמי שלבד אף פעם לא היה לי אומץ באמת להישיר מבט ולהסתכל עליהם."
יוסי הניד בכתפיו, ואמר חרישית: "אני בכלל לא מתעניין באזורים נסתרים בנפש. מה אכפת לי? אני רוצה חופש, אחי, לעוף לאינסוף. אני רוצה את החופש המוחלט, בלי כבלים, בלי עניינים, בלי נעלי בית."

"זה בדיוק העניין", אמרתי לו. "אתה רגיל שאינסוף או חופש זה משהו בלי גבולות, ואני אומר לך: את האינסוף אפשר לחוות בתוך הגבול. זה בדיוק הקטע. דווקא הצמצום הוא סוד האושר, ולא ההתפשטות חסרת הגבולות. נשמה בלי גוף כבר היית, אחי, לפני שהתגלגלת למטר שמונים וחמישה שלך. עכשיו אתה בתוך העולם, בתוך הצמצומים, ופה! דווקא פה אתה יכול להגיע למחוזות שלא דמיינת." יוסי בהה בנקודה דמיונית בקיר, ואמר: "תיכף תגיד לי שגם זה שאתה קושר לעצמך רצועות של בקר בבוקר זה חלק מהחיבור לאינסוף. שזה שאתה לא נוסע בשבת עם החבר'ה לדרבי זה חופש אינסופי. יאללה," הוא אמר בכעס והסתכל לכיוון שלי, "אל תבלבל לי את השכל."

לפחות הודיתי לו ביני לבין עצמי שמאז שחזרתי בתשובה הוא משתדל לרסן את עצמו ולא לקלל אצלי בבית. איך אני אסביר לו? האמת שהוא צודק. זה בדיוק העניין. למצוא את חוסר הגבולות בתוך הגבול. להיות בתוך העולם, ומחוץ לעולם. להיות מקושר ומחובר לגמרי לכל מה שקורה בתוך הגבולות המצומצמים, ולהיות מחוץ ומעל לכל.

לא עניתי לו. פשוט לא הרגשתי שיש עם מי לדבר, ולא התחשק לי להיכנס איתו לוויכוח. "עזוב, אחי", הוא אמר לפתע. "אני מצטער, אני פשוט בלחץ. אני לא יודע מה להגיד לה. אני מרגיש שהיא סתם מנסה להלחיץ אותי. אנחנו ביחד איזה שנתיים כמעט, אז מה פתאום הלחץ עכשיו? אני צריך זמן להירגע, לקחת קצת פרופורציות. להבין מה קורה איתי."

"תגיד", שאלתי אותו, "אתה בכלל יודע מה אתה רוצה? זאת אומרת, זה די ברור מה היא רוצה. אבל מה אתה רוצה? שים בצד את הפחדים והבלבולים ונסה להבין מה יוסי רוצה. היא בכלל מעניינת אותך או שזה סתם נוח לך להיות איתה? אתה יכול להיות אמיתי עם עצמך. היא לא ארגנה פה הקלטות או האזנה נסתרת." "לא?", הוא שאל בצחוק מעט היסטרי. "טוב… אז… וואלה, אני לא יודע. היא כל כך רוצה וכל כך דוחפת לכיוון הזה עד כדי שאין לי ממש זמן לחשוב על זה. אני רוב הזמן במגננה, ואין לי באמת זמן לחשוב מה אני רוצה."

יוסי קם ממקומו ומבט חדש בעיניו. "זהו! עזרת לי. אני מתקשר לדנה ואומר לה שאני נוסע ליומיים למדבר. לוקח שק שינה, את הגיטרה שלי ואוהל קטן, והולך לברר עם עצמי. אני חייב לברר מה הקטע שלי עם כל הסיפור הזה. אני אסביר לה שאני חייב לראות מה קורה איתי לפני שאני עונה לה." "וואו, מדהים", אמרתי לו. "סוף סוף יש בך איזה טיפת חיות. נראית כמו סמרטוט לפני שנייה". "תגיד," הוא שאל בחשש. "אתה חושב שהיא תכעס עליי?" "אני בטוח שהיא תשמח", אמרתי לו. "היא באמת אוהבת אותך."


באותו עניין:


תגובה אחת

  1. […] צור קשר ← י"ט כסלו – המגיד להאדמו"ר הזקן: "יום ההלולא שלנו" רן ובר בודק את גבולות האושר – חלק ב' → […]

השאר תגובה