רוחניקים הם אנשים דתיים??

פורסם במעריב ניו-אייג' 9/12/2010
נסעתי בכביש המתפתל אל היישוב בו אני גר, עוזב מאחוריי את מודיעין ואת שאר הערים העמוסות לעייפה, ונזכרתי בשיחה שהיתה לי פעם עם אחד החברים ה"רוחניקים" שלי. הוא שאל אותי איך אני מסתדר ביישוב בו אני גר. הסיבה ששאל היתה כי היישוב נראה לו "רגיל ומשעמם" יחסית לקהילות שבהן גרתי בגלגול הקודם שלי, דוגמת הקהילה האקולוגית של פאצ'ה מאמא ביערות הגשם, או הרי ההימאליה המתנשאים של עמק קולו וקהילת המודטים הסניאסים ששכנה בהם.

אמרתי לו שמה שנפלא הוא שאני מרגיש שבגלל שכולם דתיים, אני יכול לדבר עם כל אחד ולא להסתיר את הפן הרוחני של הדברים. ברור שכל אחד ודרגת החיבור שלו, כל אחד והעניין שלו, אבל עצם זה שהרוחניות היא חלק מובן מאליו מחיי היומיום מאפשר לי לתקשר באופן חופשי יותר.

חשבתי על זה שלמעשה גם ה"רוחניקים" הם אנשים דתיים. נכון שהם לא משייכים את עצמם לדת ממוסדת, אבל העניין שלהם הוא חיפוש האמת. העניין שלהם הוא חיבור, אחדות, אינסוף – ואצל רבים מהם גם איך להיות בנאדם טוב יותר, איך להתחבר לפנימיות, לרוחניות. אבל בדרך כלל הם חיים בסביבה חילונית. שוב, לא חילונית מבחינה זו שהיא לא חרדית, אלא חילונית משום שרוב האנשים מסביבם מתעניינים ומתעסקים בדברים לכאורה אחרים.

לחבר את הכיס אל הלב
אמנם תרבות הניו-אייג' הביאה לפריחה של רוחניות או פסאודו-רוחניות ברחבי העולם, במסגרתה נוהרים כיום המון אנשים שבעבר היו רחוקים מכל נקודה רוחנית לסדנאות כאלו ואחרות. כך נראה את הדודה צילה מפזזת בסדנאות העצמה נשית, ואת רונית מנהלת משאבי האנוש שומרת על הגזרה עם אשטנגה יוגה, לא פחות. אפשר גם לראות את ההשפעה של תרבות הניו-אייג' על תחומים כמו קואצ'ינג, סדנאות ניהול אלטרנטיביות וכיוב'. אבל עדיין, מי שבאמת נמצא בחיפוש רוחני, מסתכל סביבו ורואה שממה רוחנית וחומריות חסרת גבולות. אני זוכר שזה תמיד הפריע לי.

איך מסתדרים בתור אדם רוחני עם סביבה שכל מה שמעניין אותה זה חומריות? אני לא אומר שזה רע להתעסק בעולם החומרי, להיפך, אלא שאם זה מנותק מרוחניות זה כל כך ריקני. אני זוכר שאצלי זה הוליד תחושות ניכור וחוסר קשר.

בזמן שחשבתי את הדברים נהגתי לאיטי לתחנת הדלק הסמוכה למוסך של היישוב. התחלתי למלא דלק, בעודי הוגה במחשבות כאלה ואחרות. לפתע שמעתי מאחוריי צעקה: "חודש טוב!". חזי היה לבוש סרבל עבודה כחול עטור בכתמי שמן, היה לו זקן שחור ארוך וכיפה גדולה עיטרה את ראשו. הוא אחד ממקימי היישוב והמוסכניק הרשמי שלנו: תמיד אפשר לסמוך עליו שיעזוב את כל העבודה באמצע, וייגש להחליף נורה שנשרפה או להבריג מספר שהתרופף. אדם מקסים ומיוחד,
עובד קשה ותמיד עם חיוך או מילה טובה.

"חודש טוב ומבורך", צעקתי לו בחזרה. "אל תשכח, כסלו!" הוא צעק שוב. חייכתי והוא קרא שוב: "כסלו! לחבּר.." ועשה תנועות עם הידיים כאילו הוא מחבר משהו. הסתכלתי עליו בתמיהה. הוא חייך וצעק: "כסלו זה כיס ולב, תחבר את הכיס אל הלב. חודש טוב." זה היה כל כך פשוט, רגע קטן וקצר. לחבר את הכיס אל הלב. לחבר את עולם העשייה ללב. לא להיות מנותק אלא להתחבר, בכל מקום ובכל זמן. להבין שהעולמות הרוחניים והגשמיים מתקיימים ביחד ושהתפקיד שלנו הוא לא להפריד אלא לחבר.

אני לא מנסה לצייר את הדברים כמושלמים. רחוק מזה. בכל מקום יש בעיות, והרבה. אני לא מנסה להגיד שציבור אחד מושלם ושהשני גרוע. אבל אני חושב על זה שבעצם, עד כמה שעל פני נדמה שרוחניקים רחוקים מחוזרים בתשובה – בעצם קיים ביניהם מכנה משותף מאוד גדול, בחיבור לפנימיות וברצון הכנה להתפתחות רוחנית ולפתיחה והארה של הטוב בעולם.

לשיעור שאני מעביר עכשיו באים חברים שלי מהעבר, מהודו או מפאצ'ה מאמה. לעתים קרובות אני רואה שיש לי איתם שפה משותפת רבה יותר מזו שאני חש כלפי "דתיים מבית". התכנים של החסידות מדברים אליהם. העניין הוא בחיפוש. לפעמים, אדם יכול להיראות דתי או רוחני מבחוץ, אבל אש החיפוש כבתה אצלו מזמן. ולפעמים זה בדיוק להפך.
איך אדם אינטליגנטי כמוך חזר בתשובה?
פעם אמר לי מישהו, "אני יותר דתי מהדתיים". שאלתי אותו למה הוא מתכוון, והוא הסביר שהוא מחובר בפנימיות, בעוד שהוא פגש דתיים שנראו לו חיצוניים לגמרי. כאלו שעבורם התורה והמצוות זה משהו טכני לגמרי. "מצוות אנשים מלומדה", קוראים לזה בז'רגון שלנו. אמרתי לו שיכול להיות שהוא צודק, ובאמת יכול להיות שבפנימיות הוא מחובר יותר. אבל מי אמר שהוא הגיע למיצוי הפוטנציאל שלו? אולי יש לו עוד לאן להגיע? אולי יש לו עוד לאן להעמיק? אולי יש עוד שכבות או ממדים של מציאות שהוא יכול להוסיף?

להמשך הכתבה: רוחניקים הם אנשים דתיים? – חלק ב'


באותו עניין:


השאר תגובה