לצאת מנקודת השובע, לעבור דרך חרון אף – ולפגוע במקום!

בפרשת ויצא מתוארת היציאה של יעקב אבינו מבאר שבע, הליכתו לחרן ופגיעתו במקום (בקב"ה, בנקודה הפנימית).

אפשר לדרוש את הפסוק שבאר שבע הוא למעשה באר שובע, נקודת השובע אצל האדם, הנקודה שהוא מכיר. אזור הנוחות שלו. והיציאה מאזור הנוחות היא לא יציאה פשוטה, היא יציאה שהולכת אל חרון האף, אל המקום של הכעסים, אל המקום של הקונפליקטים. למה לצאת מבאר שובע – למה לצאת מהמקום השבע, מהמקום שאני כבר מכיר, מהמקום שנח לי? הסיבה היא – כדי לפגוע במקום, כדי להגיע לנקודה הפנימית שלי ושל כל דבר, אני צריך לעבור דרך הכאב, לעבור דרך הפחד ודרך הכעס אם יש צורך. ואז אני מגיע למקום. אז אני פוגע במקום ולא רק משקיף עליו מרחוק.

כותב רבי נתן שאברהם אבינו "וירא את המקום מרחוק" ואילו רק יעקוב כתוב עליו "ויפגע במקום". בעצם מה ההבדל ביניהם? למה יעקב דווקא פגע במקום ואברהם אבינו רק ראה אותו. את התשובה לזה אפשר למצוא במידות של כל אחד מהם. יעקב מיצג את מידת האמת, המקום שבו נפגשים חסד ודין ואילו אברהם הוא מידת החסד. אומנם חסד זה דבר אדיר, וכתוב עולם חסד יבנה אבל כשזה רק חסד – זה יכול להיות השפעה מלמעלה והשפעה מרחוק אבל לא ממש לפגוע בנקודה. אחד ההבדלים בין חסד (אברהם) לבין רחמים (שזה אותה מידה של תפארת, יעקב) הוא שחסד היא נתינה ללא קשר לצרכי המקבל, השפעה ללא גבולות, ללא צמצום ואילו רחמים היא השפעה מצומצמת לפי כלי קיבולו של זה שאמור לקבל את אותו השפע (שיתוף מידת החסד והדין/צמצום). חסד זה כמו אבא שכל הזמן נותן לבן שלו, לא משנה מה קורה. למעשה הוא לא נוגע במקום של הילד. למעשה הוא לא באמת שם איתו – הוא פשוט מכסה ונותן מראש כל מה שצריך. אומנם הוא נותן לו, אבל הוא לא באמת נוגע בו. יעקב הוא מידת האמת, בירור הדברים עד הסוף – והוא זה שזוכה לפגוע במקום.

שנזכה לצאת מהנקודות הנוחות, לעבור דרך המקומות הפחות נוחים – ולהגיע לנקודת האמת!


באותו עניין:


השאר תגובה