רוכב בעקבות הרצון: מסלול נננחמני-מדברי – חלק 2

המשך של : רוכב בעקבות הרצון: מסלול נננחמני-מדברי – חלק 1

השמים במדבר היו זרועי כוכבים. זה יישוב כל כך קטן – אולי 35 משפחות, ואין ישובים קרובים – אז הכוכבים מאוד ברורים בלילה. היה קצת קר, אבל באתי מוכן מראש עם ציוד תרמי משובח. כל כך כיף שיש לך את הזמן לעצמך, פשוט לחקור מה קורה איתך. לתת את הזמן לדברים להיפתח וללבלב בתוכך, כשאתה עטוף בדממת הלילה.

רבי נחמן דיבר המון על הרצון. על הבעירה של הרצון, על החשיבות של הרצון. הוא אמר שהכול הולך אחרי הרצון. הוא הסביר שהרצון הוא הנקודה הפנימית והמהותית. בשיחה לפני ההתבודדות היו כאלו שאמרו שהם רוצים אבל לא מצליחים לבצע דברים. זאת לא הנקודה. הנקודה היא לרצות – ללא קשר לתוצאות. פשוט לרצות. כמו ילד שרוצה. זה לא קשור אם יקבל את הממתק או לא. הוא רוצה והרצון שלו מאוד פעיל, וכל ההורים שבינינו מהנהנים בחיוך של התשה בשלב הזה.

אז למה, למרות שהרצון מאוד התעורר אצלי בזמן האחרון, אני חווה הרבה פעמים חוסר רצון? מין תחושה שהרצון שלי מאוד כבוי? איך זה יכול להיות, שאלתי את עצמי ואת אבינו שבשמים. יש לך תשובה בשבילי? אתה יכול להסביר לי את הפינה הזאת? מה קורה עם הרצון שלי, אבא?

התשובה היתה פשוטה. אתה לא רוצה להרגיש את הרצון כי אתה לא רוצה להרגיש את התסכול. אתה לא רוצה לחוות את הבעירה הפנימית שאין לה פתרון. זה הזכיר לי את הסיפור של משה רבנו והסנה הבוער ואינו נאכל. הרצון בוער ובוער בתוכי, ואני לא רוצה להרגיש את החסר, אני לא רוצה להרגיש את התסכול. בעצם אני רוצה להרגיש שהכול בסדר. אבל הכול בסדר זה סוג של מוות רוחני. זו תקיעות, סטגנציה. אז התחלתי לדבר על הנקודה הזאת בהתבודדות, ושוב פעם על זה שאני מוכן להרגיש הכול. תן לי את כל החבילה. אני מוכן גם לתסכול הזה. אני מוכן גם לכאב.

מתוך הדיבורים הרגשתי את הבעירה בגוף מתגברת. זה היה רצון בלי כתובת. רק רצון, בוער בתוכי בעוז. רצון לא להירדם במקום. רצון לעזור ולשתף, רצון להיות ככל שאפשר להיות. המחשבות על ההתבודדות עברו בי בזמן הרכיבה בשביל ומילאו אותי בחדווה. איזה כיף! מאוד נהניתי משבילי המדבר, והאופניים היו ממש מעולים. נתתי לעצמי לרכוב עליהם הרבה יותר מהר מהרגיל, וכמעט לא האטתי או עצרתי בירידות. היו קפיצות קטנות אבל בסך הכול החזקתי מעמד.

עצרתי את האופניים ליד השלט הקטן "בורות חצץ", ירדתי ונעמדתי מול עץ אשל שתול בתוך בור. התחלתי לרדת אל תוך הבור, ובמהרה נפערה לפני מערה ענקית ובתוכה מבנה קשתות עתיק מלא במים קרירים. היססתי מעט אם להיכנס. המים היו קרים מאוד וגם לא צלולים לגמרי, בגלל אבן הגיר שנמסה לתוכם.

יאללה. הגעתי עד פה לא? נכנסתי. (היה מדהים).

הדרך חזרה לחאן היתה הרבה יותר ארוכה. היה לי זמן שוב לחשוב על הרצון. בעצם, רבי נחמן רוצה לנתק את ההתניה שלנו, שלפיה רצון קשור לתוצאות. זאת אומרת שאנחנו רגילים שאם אני רוצה זה אומר שזה חייב לקרות כרגע. בכוחניות. תנו לי את זה עכשיו! רבי נחמן אומר לא. רק תרצה. ועם זאת תהיה פתוח להקשיב למה שקורה. תהיה חזק עם הרצון הפנימי, אבל מאוד רפוי ומקשיב עם איך שזה מתבטא בחיים.

זה מאוד התחבר לי עם מה שקרה בסוף עם האופניים. מאוד רציתי לרכוב שם. לא הסתדר לי להביא את שלי, אבל רציתי. "פתאום" היו אופניים לבעלים של החאן. ולא סתם אופניים, אלא אופני שטח ממש טובים. והוא הציע לי לרכוב עליהם, ובאופן מפתיע הוא הגיע דווקא למניין התפילה המוקדם שאני הלכתי אליו. והיו עוד נקודות שהשלימו את התמונה למסע פנימי בעומק המדבר.

הילד הפנימי היה מרוצה. הוא עמד והתבונן אל הנוף האינסופי של המדבר. "אמרתי לך", הוא אמר לי. הכול הולך אחרי הרצון!


באותו עניין:


תגובה אחת

  1. […] לדלג לתוכן ראשיאודות ← הבור והאור: מה עושים לך אופניים בלי בלמי זעזועים – חלק 2 רוכב בעקבות הרצון: מסלול נננחמני-מדברי – חלק 2 → […]

השאר תגובה