הבור והאור: מה עושים לך אופניים בלי בלמי זעזועים – חלק 2

לחלק הראשון של הכתבה: הבור והאור: מה עושים לך אופניים בלי בלמי זעזועים – חלק 1

באותו רגע היתה לי הארה: איזה כיף שאין לי אופני שיכוך מלא. בדקתי את גובה המשקה האיזוטוני בבקבוק השתייה שלי, וגיליתי שכנראה עדיין לא התייבשתי. עדיין לא התרופף הבורג מרוב חום – אז מה פתאום כיף שאין לי שיכוך מלא? מה זה, דיסוננס קוגניטיבי? אני מנסה לשכנע את עצמי עכשיו שזנב קשיח, כזה שמעביר בעוצמה את כל הרעידות של השביל המשובש עד דמעות הזה, יותר טוב מאופני שיכוך מלא שהיו חוסכים את כל הרעידות, הפחדים והחששות: אופניים שהיו צולחים את השביל בריחוף קל.

וידוי קצר לפני שאמשיך. למרות שמעולם לא חשבתי לקנות אופני שיכוך מלא בתור זוג אופני ההרים הראשון שלי, כשהייתי אצל חבר בחנות האופניים שלו, לקחתי לסיבוב קטן אופני שיכוך מלא בשווי 9,000 ₪ – לא הכי יקרים בליגה וגם לא הכי זולים, משהו באמצע או קצת למטה מזה (תלוי את מי שואלים) – בקיצור, עליתי עליהם, ירדתי ירידה קטנה והגעתי לשטח משובש להפליא בסוף הירידה.

זה היה חלק מפארק בהקמה, מלא טרשים, אבנים מכל מיני גדלים, סלעים ובורות למכביר. החלטתי להיכנס לתוכם ולראות מה יקרה. זה קצת הפחיד אבל… פשוט ריחפתי! זה היה כמו להיכנס לסרט תלת ממדי, שבו סלעים עומדים לפגוע בחללית שלך ואתה חולף דרכם או ממש מעליהם. זאת היתה חוויה מדהימה. החזרתי את האופניים למקומם, והמשכתי לחפש זנב קשיח במחיר טוב.

אז למה העדפתי בשביל הזה את הזנב הקשיח? – כי הרגשתי. הרגשתי שאני מת מהפחד לעוף

מהאופניים ולהתרסק על איזה סלע קטן ולפתוח את הברך, להיחבל ביד או משהו כזה. ראיתי פתאום שכל החיים אני מחפש שיכוך מלא. איך לא להרגיש את הבורות והטלטלות של החיים, איך להחליק מעל הסלעים. אבל פה, פתאום, בשביל, ראיתי את היופי והאנושיות בנקודה שבה הייתי.

מאיפה בכלל קיבלנו את בלמי הזעזועים המשומנים והיעילים להחריד על הלב שלנו? למה אנחנו לא מוכנים להרגיש כלום? מה קרה? כשהלב אטום לא מרגישים כלום. לא טוב ולא רע. פשוט משהו רדוד ושטחי, שמצליח לחדור דרך הבולמים. שמעתי פעם שמי שלא מוכן להרגיש כאב, לא יוכל לחוות אהבה טהורה, ושמי שלא מוכן להקשיב לפחד ולקבל את הפחד שבתוכו לא יוכל להרגיש שמחה אמיתית.

רבי נחמן אמר שדאגה ופחד גורמים ללב להיות אטום. איך הם עושים את זה? אחת הדרכים הפשוטות והבטוחות לאטום את הלב היא לסרב להרגיש את הדאגה והפחד. אם אני לא מסכים להרגיש פחד ואני לא מסכים להודות בכך שאני לחוץ או מודאג, הלב שלי אומר: אוקיי, אני מפסיק לדבר איתך, אני מפסיק להגיד מה אני מרגיש. אולי תשמע ממני בקפיצה של שני מטר באוויר – אז אצרח לך משהו. עד אז, אני סגור ולא מגלה לך כלום.

הסכמתי להרגיש את הפחד. יכול להיות שאתרסק. ואז מה? מה כבר יקרה לי? אני נוסע באיזה 5 קמ"ש בקושי, ואני בין כרמים ולא במעוזי החיזבאללה. איזו דרמה כבר אפשר לפתח בעשר שניות. יאללה, מרפים. יהיה מה שיהיה. העיקר לחוות ולתת לדברים לעלות.

אחרי שעה ועשרים

פתאום התחלתי לשמוע טוב יותר את הקולות הפנימיים הנאבקים זה בזה. מצד אחד שמעתי קול שאומר: אתה לא רוכב טוב. אתה רוכב מתחיל. אין לך אופניים ב-20 אלף שקל. אתה גם לא היית יודע לרכוב עליהם אם היו לך. אולי אף פעם לא תדע לרכוב כמו שצריך. בכלל, האופניים האלה לא טובים, הצמיגים שלהם מתאימים לכביש ולא לשטח.

ומה אתה בכלל עושה פה, בשטח? אתה ילד בן 15 שעושה קפיצות בקיר המוות? ומהצד השני קול שאומר: עזוב שטויות, איזה כיף. גם מפחיד, גם מאתגר וגם כיף. אתה ממש סבבה. תיהנה מהדרך. ואם אתה ממש מפחד או ממש תקוע, אתה יכול גם לעצור לרגע ולנוח. זה לא עונש. זה טוב. זה כיף. אתה בחרת לצאת לטבע. אתה בחרת לצאת מהנוחות של הבית לשבילים המוריקים האלה.

המשכתי לנסוע והתחלתי לחייך. הטלטלות נראו הרבה יותר קלילות והבורות כבר לא היו כל כך עמוקים. יצאתי מהשביל הזה והתחברתי שוב לשביל הראשי. הטרקטור כבר נעלם מהאופק. הסתכלתי מסביב: איזה נוף מדהים! כרמים פרוסים לכל הכיוונים, גבעות מיוערות באופק, שמיים כחולים ורוח מלטפת וכמו לוחשת – איזה כיף שבאת. איזה כיף שיצאת מהבית. מצאתי את עצמי בבית אחרי שעה ועשרים, וחשבתי על השיכוך המלא: כמה "מציאות" אני מפסיד כשאני מנסה כל הזמן להיות בשיכוך מלא? מה היה קורה אם הייתי נותן לעצמי קצת יותר לחוות את החיים בלי בלמי זעזועים?


באותו עניין:


תגובה אחת

  1. […] לדלג לתוכן ראשיאודות ← להתחיל מחדש הבור והאור: מה עושים לך אופניים בלי בלמי זעזועים – חל… […]

השאר תגובה