סוף השביל: מה עושים עם אופניים כשהדרך מסתבכת – חלק ג'

לתחילת הכתבה: סוף השביל: מה עושים עם אופניים כשהדרך מסתבכת – חלק א'

לפעמים צריך להגיע לקצה. זאת אומרת, כל עוד לא הגעת אליו אתה עוד יכול להאמין שאתה שולט במצב. שאתה יודע מה לעשות. ואז, כשאתה מגיע לקצה – לקצה ההבנה שלך, לקצה הידיעה או לקצה היכולת, אתה מרפה. אתה מחזיר את המושכות.

ואז, פתאום, מצאתי שביל! אה, זה לא סתם שביל, זה שבילון. מה שנקרא בז'רגון הרכיבתי "סינגל" (כי זה שביל צר של אופניים שמספיק בדרך כלל רק לזוג אופניים אחד). התחלתי לרכוב עליו ושמחתי. עד שהגעתי לסלעים. עד כאן. בתור רוכב מתחיל הגעתי למסקנה שהסלעים האלה לא בשבילי, לפחות לא כרגע.

עצם זה שנזכרתי בהשגחה פרטית, שנזכרתי שאני לא לבד, פשוט שימח אותי. האמונה חזרה. מתברר שלחץ זה בדיוק ההיפך מאמונה. ואז ראיתי רוכב אופניים "חותך את המסך", עובר במהירות מצד ימין של שדה הראייה שלי לצד שמאל, איזה 20-30 מטר מלפניי. אם הוא רוכב בכזאת מהירות יש פה שביל. המשכתי והגעתי אליו, שביל עפר רחב ידיים. איזה כיף. רגע, לאיזה צד לפנות? בחרתי בימין והמשכתי בדרך מדהימה. הגעתי לראש ההר. עכשיו צריך לרדת.

יש בדיחה מוכרת על אחד שהאונייה שלו טבעה והוא צף על גזיר עץ וכל הזמן אומר, "השם תעזור לי, אם תעזור לי אתרום אלפי שקלים לבית כנסת". אין ישועה, הוא ממשיך לצוף. "השם! בבקשה, אני אתרום עשרות אלפי שקלים!". כך הוא ממשיך להעלות את הסכום, עד שמגיע למאות אלפי שקלים ואז, ברגע אחד, מגיעה אליו סירת הצלה קטנה. הוא מסתכל למעלה ואומר: "השם, לא צריך. זה בסדר. הסתדרתי לבד".

ממש לא הרגשתי כמו בבדיחה הזאת. שמחתי כשנזכרתי במי ש"אחראי בשטח". ושמחתי שיצאתי מהמצר. הרגשתי שמחה והודיה עמוקה. קצת אחר כך פגשתי כמה רוכבי אופניים שהראו לי את הכיוון, והמשך הרכיבה היה כיף צרוף. וכל זה בשעה וחצי. לפעמים, כשאתה במצב שבו אתה מרגיש דברים באינטנסיביות, אתה רואה איפה אתה באמת עם עצמך ועם האמונה שלך. אז לפעמים טוב להיכנס למצר וטוב לצאת ממנו.


באותו עניין:


השאר תגובה