אחים לנשק – חלק א'

לא אשכח את היום הנורא הזה שהבנתי שזהו זה – אתה כבר לא מגניב. גם לא מאגניב. אפילו לא מעניין או מיוחד. אתה סתם דוס. מחוק בחברה התלאביבית הקליקית והמגניבה. כבר לא תהיה הצעיר הניצחי, בן דודו של פיטר פן. תשכח את ימי השיער הארוך הגולש, המבט הנוגה מלא האהבה ומשפריץ הרוחניות המלווה במאלה (מחרוזת) של קוראלים אדומים. מקסימום הדוד המשעמם של הרבי המעצבן ההוא, זה שצועק על הילדים בין שתיים לארבע. זהו – ירד הגולל על אינטראקציות חברתיות קלילות וחסרות משמעות. אתה מבוגר. אתה זקן.

אומנם הייתי רק בן שלושים אבל היתה לי כבר כיפה וגם זקנקן קליל, עובדה שנשכחה מליבי כשנכנסתי לבית הקפה התלאביבי המגניב (אבל כשר!) ורציתי להזמין שני קפה וכמה עוגיות. המוכר הצעיר חסר הכיפה אך עטור ההילה הסתכל עלי במבט מוזר. לא הבנתי מה הוא רוצה. זה היה בוז או שאט נפש? למה הוא לא עונה במגניבות לברכת השלום שלי? למה הוא קורא לי בקרירות ובמונוטוניות – אדוני (אני?!) הקפה שלך מוכן. הוא אמנם דיבר בנימוס אבל התחושה שלי היא, קח את הקפה ועוף מפה. אולי הוא לא מוכר ואני לא קונה תל אביבי בן 30? אולי הוא הרופא הגריאטרי שלי בקופת חולים ואני בן 84? חייכתי בנסיון שני להמיס את הקרחון אבל הוא המשיך להביט בי בפנים חתומות. יצאתי בצעדים מדודים עד שחכחתי בזקני ואז זה הכה בי! יש לי זקן. אני דוס.

מאז עברתי מתל אביב לישוב כפרי מוקף שדות ואני פחות מתחכך בברנז'ה המגניבה. חוצמזה העולם עובר איזה שינוי אבל לא על זה רציתי לכתוב. לאחרונה בעקבות תחביב או טירוף האופניים מצאתי את עצמי בחנות אופניים בודק אפשרויות של מנשאים לאופניים. הייתי צריך את המנשא בדחיפות ואמרתי שלא אכפת לי לשכור אחד ליומיים. אחד המוכרים הסתכל עלי ואמר – אני יכול להלוות לך את שלי. אז  עצר  בדרמטיות  ופלט תוך צחקוק ארסי: ליום שבת.. וחייך מרוצה מעצמו עד הגג. הבטתי בו מרגיש את העלבון. למה? מה הוא רוצה ממני? מה עשיתי לו? אני לא בנאדם? גם פה זה ככה? אי אפשר להיות רוכב אופניים עם כיפה?

זכיתי ובאותו היום יצאתי לרכיבת שטח ובדרך פגשתי כמה רוכבים. הראשונים נסעו מאחורי ואחרי שעקפו אותי (ואפילו אמרו לי שלום! מדהים) ועצרו בצד שאלתי אותם אם יש להם טיפים לרוכבים מתחילים. הם חייכו. האחד מהם הצביע לכיוון הראש שלי – מה עוד פעם הקטע הזה? לא מקבלים אותך בשום מקום? הסתכלתי עליו בעיניים רושפות ורציתי להגיד לו: "מה? להוריד את הכיפה?? אין מצב!" – והוא אמר בפשטות: "קסדה" (אה אוקיי). התנצלתי שאני גר ממש ליד היער ולא חשבתי ש… הוא הסביר לי שזה מאוד מאוד לא נעים לעוף על איזו אבן ולהתרסק בלי קסדה. בסדר, בסדר, תגיד בכלל נופלים הרבה? השני אמר, לא. האמת שלא. אבל פעם אחת זה מספיק…

התחלנו טוב אז ביקשתי עוד טיפ לדרך, בעזרת השם, אמר לי הרוכב השני. תרכב ובעזרת השם יהיה בסדר. הסתכלתי עליו, מלא ברגישות ופגיעות מהמפגשים הקודמים – הוא מסתלבט עלי? נראה שלא. הוא דווקא חייך בחיוך נעים ומזמין. בירכתי אותם לשלום והמשכתי בדרכי. מעניין! רוכבים אנושיים.

המשכתי בשבילי היער המפותלים ובשלב מסויים פגשתי עוד זוג רוכבים. הפעם שאלתי אותם משהו על הכיוון של הרכיבה. הם הציעו לי להצטרף אליהם אבל לא היה נראה לי שהכיוון והשביל שלהם מתאים לי לפני שהמשיכו במורד השביל הסתובב אלי אחד מהם וקרא: השם איתך! שמחתי ובירכתי אותם בחזרה. הוא שמח והודה לי. כנראה שגם הוא הסתכל עלי וחשב לעצמובהתחלה, בטח הדוס הזה לא מוקיר או מכבד אותנו. היתה תחושה של אחווה מעבר למגזריות שאנחנו חיים בה את חיינו.

כתוב באחד מהספרים הקדושים שמי שמחלק את העם, מי שרואה חלק מהאנשים כשייכים לו וחלק כלא שייכים אליו – הוא כאילו מחלק את אלוהים. הוא לא מקבל את האחדות אלא בוחר בנפרדות שלו בקבוצה שלו בלבד. זה לא קשור לבחירות שלנו – לי יש את הבחירות שלי ולך את הבחירות שלך אבל זה לא אומר שאני מרגיש מנותק ממך. זה לא אומר שאני לא יכול לראות אותך כנשמה טהורה. אפילו אם הבחירות שלך מנוגדות לגמרי לאמונה שלי. זה דורש אמונה גדולה. זה דורש לב רחב ודעת.

להמשך הכתבה : אחים לנשק – חלק ב'


באותו עניין:


תגובה אחת

  1. אחים לנשק – חלק ב’ | התחלות חדשות ב- 29 ביולי 2010 בשעה 9:50

    […] סדנת RE:CONNECT – התחברות והתבודדות ← אחים לנשק – חלק א' […]

השאר תגובה