Home / אהבה / פנסי ערפל / הרב ארז משה דורון

פנסי ערפל / הרב ארז משה דורון

מתוך הפורום של לב הדברים, מאמר מאת הרב ארז משה דורון:

כל אדם מוצא את עצמו במצבים של בלבול וחוסר הבהירות. ואז הוא רוצה לזרום, לשים גז ולצאת מזה. זה לא נעים לחוות את הספק וסימני השאלה אז רוצים להחליף אותם בסימני קריאה. אפילו שכלום לא ברור, אפילו שאין באמת תשובות. רק כדי להיות רגועים. וככה אנשים בוחרים דירה או עבודה או בן זוג. שיהיה מה שיהיה. בלי לחשוב ולהתבונן יותר מידי. העיקר להיות בוודאות, בתבנית המוכרת. העיקר להרגיש מוגנים. אבל אפשר ליפול לתהום. אפשר לגלות שעשינו בחירה פזיזה ומבוהלת, שלא מתאימה לנו בכלל, רק בגלל שאיבדנו סבלנות ונמאס לנו לנסוע לאט בערפל.
רבי נחמן מלמד שכל מה שמפריע לנו ומעכב אותנו בדרך הרוחנית שלנו לא נוצר כדי למנוע באמת, אלא כדי להגביר את הרצון והחשק שלנו, כדי לתת לנו זמן להתבשל ולהתבגר ולהתכונן לרגע שהדרך תיפתח. כדי שנבוא אליה כנועים ומלאים ענווה ולא יהירים ומלאים עוצמה מדומה. לכן יש צורך בערפל ובהמתנה. הצדיקים יודעים את הסוד הזה, הצדיקים לא נבהלים מערפל המניעות וההפרעות. הם נכנסים לתוך הערפל ודווקא שם מחפשים את האלוקים.

ליקוטי מוהר"ן תורה קט"ו: "ויעמוד העם מרחוק ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים" (שמות כ') כי מי שהוא הולך בגשמיות כל ימיו, ואחר כך נתלהב ורוצה לילך בדרכי השם יתברך, אזי מידת הדין מקטרג עליו, ואינו מניח אותו לילך בדרכי השם יתברך. ומזמין לו מניעה ומסתיר את עצמו כביכול בהמניעה הזאת. ומי שהוא בר דעת, הוא מסתכל בהמניעה, ומוצא שם הבורא ברוך הוא, כמו שאיתא בירושלמי (תענית פ"א): "אם יאמר לך אדם: היכן אלוקיך? תאמר לו: בכרך גדול שבארם", שנאמר: "אלי קורא משעיר". ומי שאינו בר דעת, כשרואה המניעה חוזר תיכף לאחוריו. ומניעה הוא בחינת ענן וערפל, כי ענן וערפל היינו חושך, חושך הוא לשון מניעה, כמו שכתוב: "ולא חשכת" (בראשית כ"ב) "ויעמוד העם מרחוק,, כי כשרואין הערפל, היינו המניעה, עומדין מרחוק. ומשה, שהוא בחינות דעת כל ישראל, ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים" היינו אל המניעה, שבה בעצמה ניסתר השם יתברך".

ערפל זה חוסר וודאות, כל אחד חווה בחייו חוסר וודאות כמו מה עם הפרנסה, מה עם הזיווג, מה יהיה, לאן זה הולך, איפה אני אגור, מה אלמד. זו הרגשה לא טובה. הרגשה לא נעימה. בן אדם רוצה לדעת מה יקרה, הוא לא רוצה לחיות בחוסר וודאות.

בערפל האינסטינקט של האדם זה לנסוע מהר. הוא מקבל החלטות, הוא רוצה לצאת. הוא מחליט להתחתן, הוא רוצה לסגור את העסק, הוא רוצה ללכת למקום אחר. והוא רוצה לעשות את זה מיד. בעצמו. בזמן שלו. אין לו רצון להתבשל במיץ הזה ולחכות לזמן הנכון. הוא רוצה עכשיו.

לא נעים כשלא רואים את הדרך. לא יודעים מתי זה יגמר, לא יודעים אם יש מכונית מלפנים, אם יש סיבוב ימינה או שמאלה, לפעמים לא יודעים אפילו אם זה יום או לילה. וכשלא יודעים כלום זה מלחיץ ונותן הרגשה לא טובה של חוסר בטחון.

החוויה הכי משמעותית של האדם היא חווית הבטחון, הוא רוצה להרגיש בטוח, מוגן. ואחת הדרכים להרגיש מוגן זה לדעת מה קורה.

ההרגשה שאנחנו יודעים לקראת מה אנחנו הולכים נותנת לנו בטחון. יש לי חבר, לא עלינו, הרגיש לא טוב והלך להיבדק, הרופא אמר לו: "תראה כדאי שתעשה איזו בדיקה כדי לשלול את האפשרות, לא משהו. רק כדי לשלול". הוא הלך שבוע בצפייה לבדיקה רק כדי לשלול את האפשרות, הוא לא יודע אם הוא בנאדם רגיל שחי את החיים שלו או שהוא פתאום נכנס לקטגוריה של חולים, ואם הוא בכלל יחיה. עכשיו הוא באמצע. הוא אמנם סיים את החוויה הזאת באמירה של הרופא שאמר "הכל בסדר, אין לך שום דבר יש לך רק דלקת ריאות קלה". אבל השבוע שעבר עליו עם הרגשה של חוסר וודאות הוא כמעט השתגע.

הכל נמצא בראש. אנחנו לא יודעים מה הולך לקרות בעוד דקה בשום תחום ובשום מקום, אבל אנחנו כל הזמן מנסים לאסוף מידע כדי להרגיע את עצמנו. כולנו נורא נורא רוצים להיות רגועים. כמה קורסים יש בנושא הרגעות, סדנאות איך להירגע, אבל אנחנו לא נרגעים. עולם שלם של תקשורת ניזון מהתשוקה שלנו להירגע. "בוא נסביר לך מה קורה, זה אמר ככה, ההוא אמר ככה", זה פרשן, זה מתראיין, הם מראיינים כבר אחד את השני. כשרוצים שאנחנו נצביע עבור מישהו אז מלחיצים ומעלים לכותרת "אתה לא יודע מה יהיה עם אירן, תצביע עבורי ואז תדע".

הכל סחר ברגש, כולם מספרים לנו מה לדעתם האמת, מה באמת קורה, וזה אמור להרגיע אותנו כי נדמה לנו שאנחנו יודעים מה הולך לקרות. אבל האמת היא שאנחנו לא באמת יודעים מה קורה, אנחנו לא יכולים באמת לדעת מה קורה.

אז מה עושים עם הערפל? אנחנו יכולים ללחוץ על הגז אבל אז אנחנו מסכנים את עצמנו. רוב האנשים מסתבכים כשהם נבהלים מחוסר הוודאות ואז הם מקבלים החלטות חפוזות כדי לצאת מזה. אם לא יודעים מה לעשות. אז למה עושים?

כששואלים בן אדם "מה שלומך?" מה הוא עונה? נדיר מאד שיענה: "לא יודע". אבל זאת היא בעצם התשובה האמיתית של רוב האנשים, אבל אם מישהו שעונה "לא יודע" זה מאוד מביך, זה מאוד מוזר, רוצים שהוא ידע, שיחליט כבר. זה לא לעניין להגיד "לא יודע". ואם זה מה שאתה אומר החוק הלא כתוב אומר שאתה לא בסדר.

אבל כשמודים שאנחנו לא יודעים כלום, שלא הכל על הראש שלנו וזה בסדר להיות בתוך החוסר וודאות, נכנסת לנו ללב אמונה, וודאות שיש מישהו שכן יודע. ואז הפחד נעלם.
ההסבר היחיד שיש לכל זה הוא שהשם יתברך מטפל בנו. חוסר האונים והבלבול הם מתנה גדולה אם לא נבהלים מהם. פשוט עומדים מול הריק ואומרים: אני חסר אונים.

לא לחפש פתרונות מהירים. יש שני פתרונות מהירים אבל מדומים: לשחק תפקיד של מאמין שמקבל הכל באהבה עצומה. לא משנה מה מרגישים העיקר לשחק את המאמין. ויש פתרון אחר שרוב באנשים מאמצים במהירות כי הוא הכי זמין: להיעלב מה', ליפול לכפירה בטובו, להסיק שאני לא רצוי בעיניו. גם זה פיתרון.
אבל יוסף אמר: לאלוקים פתרונים. תפקידנו אינו לייצר פתרונות אלא להיכנע. גם מול הריק והחוסר אונים. להיות שם, לא להסיק מסקנות, לא לברוח ולא להעמיד פנים שהכל בסדר. רק להיות שם, בהכנעה מלאה, בלי שום הגדרות. ולחכות! ובבוא העת, בזמן הכי מדויק ונכון בעיני מי שיצר אותנו ויודע אותנו עד תום – יסגר מה שצריך להיסגר. יפתח מה שצריך להיפתח.

המשך הכתבה: פנסי ערפל – חלק ב'


Check Also

אתר וחנות חדשה לספרים של רן

  לקראת הוצאת הספר החדש ״אני והאין רוכבים על אופניים״, הקמנו אתר חדש לספרים / ...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *