Home / כתבות במעריב / זה התחיל בגואה: רן ובר חותם את המסע – חלק 2

זה התחיל בגואה: רן ובר חותם את המסע – חלק 2

לתחילת המאמר: זה התחיל בגואה: רן ובר חותם את המסע – חלק 1

נותן לי לעכל את מה שעובר עליי. לקחתי את הזמן, גמעתי את הדממה, תוך שאני מתנהל בקצב איטי, קצב פנימי יותר. בלי לרוץ לשום מקום. פשוט חווה את מה שקורה איתי.

 מאוחר יותר הלכתי לציון עצמו והשטחתי על קברו של רבי נחמן. שמעתי שיש כזה דבר, "וידוי לתלמיד חכם". מצב בו אדם מספר כל מה שעבר עליו בפני תלמיד חכם – או בציונו (קברו) של צדיק שנפטר. התחלתי לספר לו, לרבי נחמן, מה עבר עליי, והדברים פשוט פרצו ממני, עוד ועוד. סיפרתי דברים שלא זכרתי בעצמי. דברים שמזמן התביישתי בהם. בשלב מסוים הפסקתי והסתכלתי מסביב. הי! זה בית כנסת, איך אתה מדבר כאן ככה?

 אבל אז הרגשתי שרבי נחמן "מסתכל עליי" כאילו היה יועץ נישואין בן 50, ואומר: תוציא, תוציא, זה עוד כלום יחסית למה ששמעתי פה. והמילים המשיכו לצאת, עד שהפכו לגניחה חרישית. הרגשתי שאני הולך להתמוטט, ונשענתי על השיש השחור. התחלתי לנשום נשימות עמוקות. עמוקות הרבה יותר מכפי שהכרתי קודם לכן. כאילו הריאות שלי מתמלאות באוויר חדש, מתחדשות. והלב נפתח.

חברים טובים

בנסיעה הזאת התחלתי להבין שלמרות שבשנים האחרונות התעסקתי הרבה בפנימיות והתחברתי לחוויות מאוד עמוקות, היה חסר לי משהו. למרות שבשכל דיברתי על אור אינסוף ואפילו חוויתי פתיחה או שקט והתרחבות של התודעה, היה חסר לי משהו.

היה חסר לי לב.

זה היה מביש ומוזר להודות בכך בפני עצמי, אבל זאת היתה המציאות. בהמשך אותו מסע הגענו למז'יבוז', מקום קבורתו של רבי ישראל בעל שם טוב – מייסד תנועת החסידות. האווירה שם היתה נינוחה הרבה יותר. אומרים בברסלב בחיבה שאומן זה הניתוח ומז'יבוז' זה חדר ההתאוששות. במז'יבוז' הבנתי הרבה דברים. אחד מהם היה שרבי נחמן אמר לי בעדינות "רחמים", אבל אחר כך הבנתי שהוא מראה לי כמה הלב שלי סגור, כמה אני בעצם רחוק מהם. כמה אני עדיין תקוע בסרט של עצמי. איפה עם ישראל? איפה אהבה עמוקה יותר לילדים שלי? איפה החיבור האמיתי ללב?

 זה היה כל כך עדין, אבל גם כל כך כאב בו זמנית. כמו רופא טוב ונאמן שמצביע ברכות על המחלה.  רופא כזה שנותן לך הרגשה שיש על מי לסמוך. אבל מה אני עושה עכשיו? לאן אני הולך? מה אני נהיה, ברסלבר משוגע? מה, אני אתחיל לקפוץ ברחובות? אוי לה לבושה. אז באמת, מתברר שלא חייבים לקפוץ ברחובות כדי להתחבר לברסלב, ושעובדת קיומו של צדיק שאפשר להתקשר ולהתחבר אליו לא מחליפה את החיבור לשם יתברך, אלא להיפך.

 החלטתי במז'יבוז' שאני מחפש רצון בוער לקרבת השם ולב פתוח, שיש בי אמת ושמחה המיועדות לגשר בין העולמות הרוחניים לבין העולם הפיזי. התחלתי במסע. עוד פעם. הכול מתחיל מחדש כל פעם. כל פעם עדין יותר, כל פעם עמוק יותר.

 מצאתי איזון מסוים בין החיצוני לבין הפנימי, חיבור בין העולמות הפנימיים המסתוריים ביותר לבין עשייה יומיומית פשוטה ורגילה. איזון שכל פעם משתנה, כל פעם מאתגר אותי מחדש. בכל פעם מזכיר לי לא להירדם בעבודה הפנימית. וכשאני נרדם? בדרך כלל אשתי או אחד החברים מזכירים לי. מצאתי רצון להיטיב עם מי שסובב אותי ועם כל מי שאני יכול לתת לו משהו מתוכי. ובכלל, המילים "טוּב" ו"להיטיב" מקיפות אותי יותר ויותר.

 לא גיליתי את האור. לא הגעתי להארה. לא פתרתי את כל הבעיות של העולם וגם לא את כל הבעיות של עצמי. אבל אני בדרך. מעמיק בעזרת השם, ומגלה עוד רבדים של חושך ועוד ניצוצות של אור. הילדים יותר מחפשים את קירבתי ואשתי מחייכת הרבה יותר. אין פחות ניסיונות, אבל יש יותר כלים. ויש חברים. חברים טובים.


Check Also

בין המצרים – להרגיש את הכאב, ולהיות איתו.

אנחנו עכשיו בתקופת בין המיצרים – שלושה שבועות בין י"ז תמוז לבין תשעה באב. כידוע, ...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *