פיצוץ של תודעה – חלק 2

לתחילת המאמר: פיצוץ של תודעה- חלק 1

בשדה התעופה פגשתי את המנכ"ל שלנו, רפי. הוא היה תקוע בתור ארוך שלא זז ונראה היה שהטיסה מתעכבת. לבסוף התור השתחרר והתמקמנו במושבינו במטוס. קול נעים אך מעט מתוח הודה לנו על הסבלנות וסיפר שהעיכוב נבע מנסיון של גורמים עוינים להעלות רימוני יד למטוס. אלה היו הימים שאחרי ספטמבר 11 ואתם יכולים לתאר את רמות החרדה שמילאו את המטוס בעקבות ההודעה. אבל זה היה כלום לעומת הפאניקה שהגיעה אחר כך.

ישבתי בכיסא המטוס והכנתי את עצמי לטיסת לילה. היה לי ספר של אנדרו כהן, והחלטתי להציץ בו. הגעתי לפרק בו הוא דיבר על ה"החלטה". שאדם צריך לעשות החלטה חיצונית ופנימית "ללכת על זה". לא לוותר – אלא להחליט שההארה, החיבור לאינסוף זה העניין שלו ושום דבר לא יזיז אותו מזה. אפילו לא מוות.

הוא דיבר על זה שיש החלטה פנימית, של העצמי העמוק  – או כל שם אחר שהוא קרא לזה אבל צריך גם לעשות החלטה חיצונית. נזכרתי שפעם בריטריט בארץ גם נילם דיברה על זה. בכל אופן עצמתי את העיניים והחלטתי שאני לא זז מהנקודה הפנימית. יהיה מה שיהיה.

בדיוק בשלב הזה המטוס נכנס לכיסי אויר עצבניים במיוחד והתחיל לקפוץ מעלה ומטה. אם נצרף לזה את העובדה שמישהו ניסה להעלות רימוני יד לטיסה – רמות הפאניקה במטוס הרקיעו שחקים. אנשים צעקו וקפצו במקומם. ואני? החלטתי לא לפתוח את העיניים ולא לזוז. עד הסוף. גם אם אני אמות פה. זה בסדר.

כיסי האויר החריפו ואני רק התחזקתי בהחלטה שלי. אני מתחבר לאינסוף. אני מתבטל אליו – יקרה מה שיקרה. ההחלטה היתה חד משמעית. היה באמת חיבור בין מה שהשכל המודע תופס ומחליט לבין משהו פנימי ועמוק הרבה יותר. לפתע משהו קרה. הרגשתי כאילו שכל המציאות מתרכזת בנקודה אחת. נקודה חסרת מימדים שהכילה את כל התודעה שלי. לא היה שם שום דבר חוץ מזה. זה היה מאוד מהיר ומאוד אינטנסיבי. הכל היה ממוקד בתוך הנקודה. בתוך זה שמעתי קול פנימי שאומר את הדבר הכי לא צפוי ולא מתקבל על הדעת באותו רגע.

"הריני מקבל על עצמי עול מלכות שמים". מה?! סליחה?? מה זה עול מלכות שמים ומה הקשר של זה אלי שמעתי את התודעה הנפרדת וההיסטרית שלי שואלת. רגע, רגע ניסיתי להרגיע את עצמי – זה בלי תורה ומצוות וכאלה נכון? מתוך השקט שמעתי קול נגדי אומר – בסדר תרגע, בלי תורה ומצוות (בינתיים. אבל את הבינתיים לא שמעתי). אחרי זה חלף לנגד עיני המסע הרוחני שלי, עם הרצון להגיע להארה, עם להגיע לנירוונה. מין חוף טרופי של רוחניות שבו אני בשלווה. שום דבר לא זז, אושר מתחלף לשקט עדין. ואז התמונה התחלפה מהר למסע של עם ישראל, מסע של חתירה משותפת לעבר תיקון. פתאום אני לא לבד. פתאום אני חלק מתנועה רחבה של התודעה. וואו. אוקיי. אז אולי טעיתי בסרט – עכשיו מה?

קיבלתי מכה של אור ולא כל כך ידעתי מה לעשות איתה. הרגשתי ש"היהודים" לא יבינו אותי – כי אני לא שומר תורה ומצוות. והרגשתי שהחברים ה"רוחניים" שלי לא יבינו אותי – כי מה הקטע עם עול מלכות שמיים והמסע של עם ישראל?! אבל זה לא שינה כלום. זה היה כל כך בהיר בפנים, זאת היתה חוויה כל כך חזקה ופנימית שהיא הותירה בי חותם שלא השתנה ולא זז.

לקח לי עוד כמה שנים עד שזה נפתח והתרחב לתוך החיים שלי אבל בינתיים החתירה הבלתי פוסקת לאמת לא נתנה לי מנוח ודחפה אותי להמשיך ולברר מה אני אמור לעשות על הכדור הכחול והיפה הזה.


באותו עניין:


תגובה אחת

  1. […] צור קשר ← פרשת ויקרא – מי קורא? מה קורה? פיצוץ של תודעה – חלק 2 → […]

השאר תגובה