להיות תמים – רק בלי ליצנות!

להיות תמים.

איך אפשר להיות תמים בעולם שנראה כל כך אכזרי? איך אפשר לחיות עם לב פתוח בעולם שבו קירות של חוסר תקווה מאיימים להתמוטט עלייך ולקבור אותך תחתיהם?

לב פתוח – מושג שהוא מצד אחד כוסף ומרגש ומהצד השני יכול להיות מפחיד ומאיים. מה יקרה אם הלב שלי יהיה פתוח וירמסו אותי? אז כל ההגנות שלי יהיו למטה ובסוף אסבול. אנחנו כל כך הרבה פעמים מעדיפים את המוכר, הידוע, גם אם הוא משתק, משעמם או לא אמיתי. הפחד משתלט ואנחנו לא נותנים לעצמנו לחיות באמת. למה? כי אי אפשר להיות תמים. ירמו אותך. או ככה זה לפחות נראה.

כשאדם מדבר על זה שאפשר לחיות בתמימות. שאפשר להיות בפשיטות. אז אומרים לו – אל תספר לנו סיפורי מעשיות! אני דווקא רוצה לספר סיפורי מעשיות. סיפורי מעשיות של רבי נחמן מברסלב.

רבי נחמן מספר שהעולם אומרים שסיפורי מעשיות יכולים להרדים אותך, לעזור לך להכנס למצב של שינה ואני (רבי נחמן) אומר – שסיפורי מעשיות יכולים להעיר אותך מהשינה. סיפורי מעשיות של רבי נחמן חובקים בתוכם עומקים רוחניים. למעשה הוא סיפר לתלמידו שאת הדברים הגבוהים ביותר, העמוקים ביותר – שהוא אפילו לא יכול להכניס במילים של תורה, הוא העדיף לספר כסיפורי מעשיות.

אחד הסיפורים המוכרים של רבי נחמן הוא הסיפור על החכם והתם. שני חברים טובים – אחד היה אדם פשוט ותמים והשני היה חכם גדול. החכם הלך והסתבך בחייו, למד המון מקצועות, פילוסופיה, רפואה, צורפות. הסתובב ברחבי העולם ונהיה איש חשוב ואילו התם? הוא בקושי הצליח ללמוד להיות סנדלר. הוא בקושי רב ובדוחק היה עושה סנדל – וגם אז זה היה יוצא עקום.

הוא היה כל כך עני וכל כך דחוק – שהוא אפילו לא הספיק לשבת לאכול כמו שצריך, אלא היה "נושך קצת לחם" בזמן שהיה מתקין את הנעלים כדבריו של רבי נחמן. אבל! התם היה תמיד בשמחה. הוא היה שמח ומלא תודה על כל דבר. התמימות והפשיטות שלו אפשרה לו להרגיש את כל טעמי העולם בלחם הפשוט שהוא אכל. היה לו מעיל פשוט אחד והוא כל פעם דימה בנפשו שהוא עטור במעיל יוקרתי ואיכותי.

בעיני העולם – למותר לציין – הוא נחשב כמשוגע. איך זה יכול להיות שאתה שמח? אתה בנאדם מדומיין! אי אפשר לחיות ככה. אי אפשר להיות כזה תמים. הוא הסכים לדבר איתם, למרות שהיו מנצלים כל הזדמנות כדי לצחוק עליו – אבל רק בתנאי אחד : בלי ליצנות.

להיות בלי ליצנות. בלי המגן משוך השמן שיושב על הלב ומטה את כל חיצי החקירה הפנימית הרחק ממך. המגן המשומן היטב מזה שנים, אותו המגן שמאפשר לך להיות ציני, להיות מנותק ולהסתובב בעולם וכאילו לא להרגיש כלום. לא להרגיש את הפגיעה. לא להרגיש את הפחדים או הכאב הפנימי.

גם אשתו של התם באה אליו בטענות. אם הכל בסדר, היא שאלה – אז למה אחרים מרווחים יותר ממך? גם את הטענות שלה הוא נפנף בשמחה ואמר, "זה מעשה שלו וזה מעשה שלי" וגם – מה לנו לדבר מאחרים? מה הקשר בין מה שאני עושה לבין מה שמישהו אחר עושה? שואל עצמו התם. כל ההשואתיות היא מבוססת על תרבות המערב שדוחפת את האדם להישגים. שדוחפת את האדם לחיצוניות ולהשוואה. מציאות של פנימיות, של חיבור לעצמי היא מציאות של הגשמת הכוחות הטמונים בי ללא קשר לאחר. אדם לעמל יולד אבל לעמל שהוא אמור לעשות. לא לעמל שהחברה מסביב דורשת ממנו, לא לתכתיבים החברתיים והלחץ הסובב אותו.

התם קיבל את הערך העצמי שלו מנקודה מאוד פנימית. התם לא היה זקוק להסכמה חברתית. הוא עשה את מה שהוא האמין בו בתמימות והיה שמח בחלקו. הוא לא היה עצלן או רשלן. מאוחר יותר בסיפור הוא עלה לגדולה ובתור מושל – למד חוכמות רבות כי נאמר לו שהוא צריך אותן כדי לדבר עם המלך. הוא הסכים ללמוד בגלל שהיתה לזה תכלית – הוא לא למד חוכמות כדי להתהדר בהן אלא כי הן היו פרקטיות לחייו. הוא לא היה נגד חוכמה אבל הוא היה בעד אמת. בעד הסתפקות במעט. בעד הנקודה הפנימית שלו.

והחכם? מה עשה החכם באותו הזמן? החכם סבל. הוא סבל כל הזמן, כי הוא היה עסוק כל הזמן בהשוואות. לא משנה כמה גדול וחשוב הוא הפך – הוא כל הזמן היה מותנה לגמרי במה שאחרים חושבים עליו, הוא לא היה מסוגל להיות בשום אופן כאן ועכשיו, בפשטות של הרגע – הוא היה כל הזמן במקום אחר ובזמן אחר. גם אם עשו לו מעיל מדהים, אבל במעיל היה פגם קטן – הפגם עצמו לא הפריע לו, אבל מה היו אומרים על זה בשפאניה (ספרד)? שם בטח היו צוחקים עליו. והחכם לא היה מסוגל לסבול את זה.

למעשה אנחנו לומדים מהסיפור שאחת הבעיות העיקריות של החכם היתה שהוא מקבל את הערך העצמי שלו מהסביבה. כל העשיה שלו, כל השיקולים שלו נובעים מכך ועל כן הוא היה בעצבות ובסבל אין סופי. לעומתו, התם קיבל את הערך העצמי שלו מהנקודה הפנימית שלו. לא משנה במה הוא עסק הוא יכל להיות בשמחה מכיוון שהוא לא היה מותנה בהערכת הסביבה.

המילה תם אומרת בעברית שלם. התם חי בתחושה של שלמות, בתחושה של אחדות. הוא מקבל ויודע שהעולם הוא לא מושלם – אבל זה לא מכניס אותו לציניות. זה לא הופך אותו לאדם מריר.

רבי צדוק מלובלין אומר שזה שיעקב אבינו היה "איש תם", אומר שהוא ידע את דרכי העולם והיה יכול לנהוג כמוהם אבל בחר בדרך הפנימית של התמימות. אותו איש תם הוא אדם שיודע מה קורה בעולם אבל לא מתפעל מזה – לא משתנה מזה. יש תמימות שהיא לפני הדעת ויש תמימות שהיא אחרי הדעת. התמימות שלפני הדעת היא התמימות של ילד קטן מאוד. ילד שלא יודע את הלכות החברה, את המהלכים החיצוניים. ואז הוא מתבגר ונכנסת בו דעת. ועם הדעת הוא נוגס בעל כורחו בפרי הדעת – עץ הדעת טוב ורע. העולם נהיה חלקי והנפרדות שולטת. האם הוא יסכים לחזור לתמימות למרות שהוא יודע שהעולם לא תמים? זאת תמימות שהיא אחרי הדעת. תמימות מבחירה.

אז התם מלמד אותנו שאפשר להיות תמים מבחירה. אפשר לבחור – למרות שהעולם יכול להראות לנו קשה או אכזרי. אפשר לבחור כל פעם מחדש בטוב. אפשר לבחור כל פעם מחדש לבטוח ולתת אמון בחיים. אפשר לבחור כל פעם מחדש אפילו אם המציאות לכאורה סוטרת על פנינו. יכול להיות שנהיה סלקטיביים בהתחלה – וננסה להפתח ולהיות יותר תמימים עם חברים וקרובים. יכול להיות שגם שם נגלה קשיים – כי "שרירי התמימות" אצל חלקנו התנוונו מאוד במהלך החיים, שפעמים רבות היה בו תהליך של "חספוס" או האטמות.

הבעל שם טוב הקדוש אמר שעדיף להיות פתי מאמין לכל דבר, גם לדברים שהם טעות, מאשר לא להאמין לכלום. ומובא בספר שיחות הר"ן – אות ק"ג בשם רבי נחמן: "טוב יותר להיות פתי יאמין לכל דבר, דהינו להאמין אפלו בשטותים ושקרים כדי להאמין גם בהאמת, מלהיות חכם ולכפר בכל חס ושלום דהינו לכפר בשטותים ושקרים. ועל ידי זה נעשה הכל ליצנות אצלו וכופר גם בהאמת חס ושלום. "ומוטב שאקרא שוטה כל ימי ואל אהיה רשע שעה אחת לפני המקום" (עדויות ה ו):"


באותו עניין:


השאר תגובה