פאצ'ה ככה: כך הקמנו את גרסת הבטא של פאצ'ה מאמא-חלק 1

גולפיטו. עיירת גבול מצחינה ונידחת בקוסטה ריקה. גיהינום לח וגשום. חלוצים עם לונגי על המותניים נכנעים בזה אחר זה לתנאי הסביבה הבלתי אפשריים. התחנה השישית במסע של רן ובר

רן ובר | 13/7/2010 9:59 פורסם במעריב nrg

גולפיטו. הגלויות מקוסטה ריקה נראו טוב. הכל כל כך ירוק ויפה! מספרים שיש שם ציפורים נדירות ויערות גשם קסומים. האנשים נראים פשוטים ותמימים ואין שם לחץ. וואו. סוף סוף מקום לא לחוץ. בלי פקקים אינסופיים, בלי אנשים עצבניים שצופרים לך כל הזמן מאחור. שקט, מרחבים. שמחת עולם, היר איי קום.

אני מניח שאף אחד לא חשב לבדוק את תנאי מזג האויר באינטרנט. זה מה שקורה כשחבורה של צעירים טובי לב ורוחנים מחליטים להקים קומונה אקולוגית בקוסטה ריקה. בסך הכל המיקום היה טוב, המחיר סביר, והתמונות קסומות ומוריקות. דמיינו את עצמנו עם טוריות בידינו, לונגים צבעוניים למתנינו, בונים את מה שהיה חלומו של כולנו –  מקום יפה ושקט לגור בו, בלי הלחץ והרעש של העולם.

ואז הגענו לגולפיטו. עירה מצחינה נידחת במרכז אמריקה. גהינום לח וגשום. שמישהו יזכיר לי מה אני עושה פה?

נקודה  להשוואה. בתל אביב יורדים בשנה 530 מ"מ גשם. בגולפיטו – 50,800 מ"מ! זה בערך פי מאה גשם. והמציאות חזקה מכל סטטיסטיקה.

בטיסה ישב לידי אהרן, אמריקאי יהודי חייכן שהסביר לי בהתלהבות למה נבחרה דווקא קוסטה ריקה. "אתה מבין," הוא סיפר בשמחה, "לקוסטה ריקה אין צבא. למעשה היא נשענת על הצבא האמריקאי" הוא הוסיף בגאווה "מכיוון  שרודנים ומהפכנים צבאיים עשו בה מהפכה כל שני וחמישי -החליטה הממשלה לוותר על הצבא. חוץ מזה היא מדינה מאוד אקולוגית עם מודעות גבוהה לסביבה."  הנהנתי בראשי בהבנה. הוא הוסיף בפסקנות "אני ממש נגד צבא ואלימות. אין לי מושג איך אתם מחזיקים מעמד בישראל." החלטתי לא לפתוח את המשא ומתן המדיני ורק פלטתי "טוב, עכשיו אני פה לא?". שנינו היינו מאוד אופטימיים, הכל נשמע חלומי – המקום מאוד אקולוגי, יש מודעות לסביבה. המון יערות ירוקים. לא יקר מדי.

המטוס הקטן בו כמה נוסעים בודדים נחת על הכביש הקטן באמצע היער. נחלצתי ממקומי מכווץ מהישיבה הממושכת ובלב נרגש יצאתי החוצה. גל של חם בלתי נתפס הכה בי. זה היה משהו מעולם אחר. משהו שלא חויתי מימי. לח כבר אמרתי? את פני קידמו פרצופים מוכרים שהגיעו כמה שבועות לפני כן. ניכר היה שהם שמחים לבואנו אבל משהו בפנים שלהם היה נראה דהוי ועייף. לאט לאט התחוורה לי הסיבה.

כל יום בצהריים הרגשתי שאני עומד להתעלף, פשוט לא יכולתי להחזיק את עצמי על הרגליים. חשבתי שאולי חליתי באיזה מחלה טרופית. זאת לא היתה עייפות רגילה. זה לא היה משהו מוכר. לא הבנתי מה קורה. אז הסבירו לי בחיוך שזאת תופעת לואי רגילה, שילוב של החום הרצחני עם אחוזי לחות הגבוהים בעולם.

הבגדים בארון עברו תהליך של התססה. אני בטוח שזה מה שקרה שם כי ריחות העובש המזעזעים והרטיבות הלא פוסקת שלהם גרמה לי לרצות לצרוח. תחשבו על מגבת שאף פעם – אבל אף פעם לא מתייבשת. או על טי שירט נקי אבל רטוב. הכל הרגיש מלוכלך ודהוי.

להמשך הכתבה: פאצ'ה ככה: כך הקמנו את גרסת הבטא של פאצ'ה מאמא-חלק 2


באותו עניין:


השאר תגובה