חנוכה – אורות האמת, שיעור וידאו


תוכנית ריצה רוחנית

חזרתי לפני איזה שעה ומשהו מריצה של מעל 11 קילומטר. מהבית עד הכניסה לפארק קנדה ליד צומת לטרון וחזרה. בדרך הטמנתי לי בקבוק מים שהועיל מאוד בדרך חזרה. טוב, אולי 11 קילומטר, לאצנים הרציניים שבניכם נשמע כלום – אבל בשבילי? זה פשוט לא ייאמן שאני עושה את זה.

כל מי שמכיר אותי מהצבא או בית הספר וקורא את הדברים – בטח המום. מכירים את השמנמנים האלה שלא מצליחים לעבור בוחן בראור בטירונות חי"ר? או אולי את אלה שמשתדלים בכל יכולתם לברוח משיעורי התעמלות? ואם לא מצליחים – אפשר לראות אותם מתחבאים מאחורי העץ ומצטרפים לכל הרצים בסיבוב האחרון? בינגו. אני.

עצם העובדה שאני בכלל רץ זה מפלאי הבריאה. הכל התחיל כשלפני מעט מעל שנה החלטתי לשנות הרבה דברים בחיים שלי. גם את המשקל שלי אבל לא רק. החלטתי לשנות ולהשתנות והבנתי – ברוך השם, שזה הולך לקחת זמן. ושבתוך התהליך יהיו הרבה עליות וירידות. אכן, היו עליות וירידות ואיך שזה נראה מפה – לא נראה שהעליות והירידות נגמרו. לא בגוף ולא בנפש.

מה שעזר לי היו הלימוד של רבי נחמן והתוכנית של בועז. בועז היה מרצה שלי לנוירופיזיולוגיה של המוח והוא עבר לארה"ב ושאל אותי אם בא לי ללמוד איתו ליקוטי מוהר"ן דרך האינטרנט. היה נשמע סבבה והתחלנו ללמוד. מסביב ללימוד היו לנו שיחות ומסתבר שהוא התחיל לקחת את אימוני הריצה שלו ברצינות בארה"ב והפך לא פחות ולא יותר לרץ מרתון.

הוא שמע על התוכניות שלי להתחיל לרוץ ומכיוון שכבר קצת התחלתי לרוץ וללכת על הליכון הוא היה מעט מודאג. הוא ביקש שאתאר לו את מהלך הריצה וזה היה משהו כמו – רץ כמה שיותר מהר, אז הולך קצת, עוד פעם רץ כמה שיותר מהר. הכל מלווה במוזיקה קופצנית שמאפשרת לי לשכוח לפעמים את גבולות הגוף.

"מתכון מעולה!" אמר לי בועז.

"כן?" שאלתי בסיפוק.

"כן! מתכון מעולה להתקף לב."

אה. התקף לב. לא ממש מתאים לי. אז מה עושים? לבועז היה רעיון. הוא יכין לי תוכנית ריצה.

רק שמעתי את המילים תוכנית ריצה – התחלתי להרגיש מיחושים וכאבים מוזרים. תוכנית? ריצה? עצם הרעיון של ריצה רציפה מעל 500 מטר הפחיד אותי אבל תוכנית? זה כל הצמצומים האלה. זה שאומרים לך מה לעשות ומתי לעשות. זה היה נשמע לי מחריד. הוא טיפוס כזה של דינים אז בשבילו זה תענוג. הוא בטח יושב עם התוכניות שלו פרושות לפניו ומעדכן אותן מידי פעם. אבל אני? מה הקשר שלי לכל הדינים והגבורות האלה? אה. מעניין מאוד.

באותו הזמן, לכאורה בלי קשר, אבל כמובן עם קשר הדוק – הבנתי שבכלל אני צריך לשים לב לצד שמאל. בתורת הקבלה צד שמאל הוא הצד של הצמצום, של הדינים, של עמל ומסגרות. אני מאוד נוטה לימין, שמייצג חסד – וראיתי שאני צריך להתאזן בזה. זה לא שאחד הצדדים הוא רע  – אלא כל הזמן צריך איזונים בחיים. כשאתה רואה שאתה נוטה לכיוון אחד, תראה אם ואיך להשלים לצד השני.

לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי "טוב אחי. שוט." הוא שלח לי תוכנית ריצה לכמה שבועות ואמר שכשאתחיל עם הזמן נראה אם ואיך צריך לשפץ אותה ולהתאים אותה. האמת? זה היה נפלא. קצת קשה לפעמים אבל בסך הכל באופן מאוד מפתיע (עבורי לפחות..) – התוכנית והמסגרת מאוד עזרו לי.

בועז גם סיפר לי שהריצות הארוכות יכולות להביא את האדם למצבים רוחניים מדהימים. היה קשה לי להאמין לו בנקודה הזאת. אבל הוא צדק. יש משהו בריצה ארוכה שהגוף פשוט מתבטל. הריצה ארוכה ובקצב קבוע פחות או יותר ולאט לאט הגוף לא מפריע. הוא פשוט שם. מהצד ריצה יכולה להראות משהו מאוד פראי או דינאמי, אבל בריצה לטווח ארוך יש משהו מאוד מאוד מדיטטיבי ואתה נפתח לדברים גבוהים ועמוקים. באחת הריצות היתה לי ממש תחושה שהגוף נשאר אי-שם מאחור והרבה ידע נפתח לי.

"הכאב זאת עוד נקודה", בועז אמר לי פעם.

"מה זאת אומרת?" שאלתי

"רצים של מרחקים ארוכים עוברים דרך הרבה כאב בגוף ובעיקר בנפש."

אני לא חושב שה11 פלוס קילומטר שלי נכנס ממש לקטגוריה של רצים של מרחקים ארוכים אבל הרגשתי את זה. הרגשתי איך בזמן הריצה אתה עובר דרך המון דברים. המון כאבים והרגשות שבחיי היומיום אתה מדחיק אותם בלי לשים לב – פתאום הם צפים ועולים בזמן הריצה, ומאפשרים לך לראות, בין אם אתה רוצה ובין אם לא, אותם טוב יותר.

אבל אחד הדברים הכי חזקים שלקחתי מהתוכנית היה כח ההתמדה וההשתנות. איך שינויים קטנים בכל יום ובכל שבוע מביאים לשינוי אמיתי ומוחשי בחיים. מעבר לכך שירדתי כ13 קילו בערך – הכושר שלי השתפר פלאים וריצות של חמש קילומטר שפעם נראו לי כמו יעד נכסף, היום נראות לי כמו ריצות פשוטות וקלות. פשוט להתמיד – ואפשר לראות תוצאות מדהימים. וכל הזמן לזכור את הרצון.

פה נכנס רבי נחמן – לך על הרצון שלך. תזכור את הרצון שלך ותתחזק בו כל הזמן. גם אם אתה נופל – ונפלתי. גם נפצעתי קלות במהלך האימונים, גם בחגים אכלתי מעבר למה שאני אמור והעליתי במשקל – אבל לא הפסקתי. חזרתי. שוב רצתי. שוב ירדתי במשקל. ואני במגמה של השתפרות בעזרת השם.

בשלב מסוים – נגמרה התוכנית. זאת אומרת שעשינו לה עוד הארכה אחת ואחרי עוד אחת ואז בועז אמר שככה זה – בעיקרון התוכנית אימונים היא לקראת ריצה מסוימת. לקראת תחרות. ואם הגעת ליעדים שלך אתה יכול לעבור לתוכנית שימור. אז עכשיו אני בתוכנית שימור. זאת בעצם תוכנית בלי תוכנית.

אז מה עזרה לי התוכנית ריצה? היא עזרה לי לצאת ממצב מסוים של תקיעות וחוסר תקווה בנוגע ליכולת לרוץ והביאה אותי לנקודה אחרת. היא הביאה אותי לנקודה שאני מאמין שאני יכול לרוץ. לא רק מאמין בדעת אלא גם רואה את זה בשטח. בהתחלה – לקחת מכנסי ריצה ונעלי ריצה ופשוט לצאת לריצה של חצי שעה ארבעים דקות היה נראה לי מאמץ רציני ואתגר – היום זה דבר מאוד קליל וקטן. באותה הנקודה – התוכנית, המסגרת, כבר לא היתה נחוצה. זאת כמו סירה שעוברים איתה את הנהר ומשאירים אותה בגדה השניה וממשיכים ברגל – בלי לסחוב אותה על הראש.

רבי נחמן מדבר הרבה על הרצון, על הכיסופים ומצד שני מזהיר הרבה מריבוי אור. ריבוי אור הוא מצב שאדם כל כך מרגיש חסר, כל כך מרגיש מרוחק – שהוא מנסה לשאוב את כל האור אליו בבת אחת ומתפרק.

זה כמו מישהו שכל כך רוצה לרוץ שיוצא לריצה של שעתיים והורס לעצמו את הרגלים, הברכיים והגב. אבל זה יכול להיות טוב לרוץ אז למה קרה לו מה שקרה לו? כי הוא לא בנה. זה שהיה לו רצון גדול זה טוב אבל הוא צריך לצמצם את הרצון. איך מצמצמים? על ידי תוכנית ועל ידי התמדת מעשים קטנים פעם אחר פעם.

אבל זה לא רק העניין של כושר – זה בעיקר העניין שיש לכל אחד דברים שהוא מאמין שהוא או היא לא יכולים לעשות. זה נראה לנו כל כך גדול, כל כך מרוחק שבכלל אין סיכוי. וזה באמת הדבר המדהים שקרה עם תוכנית הריצה – היא הביאה אותי להאמין שאני יכול לעבור דרך קירות שלא האמנתי שאני יכול לעבור דרכם. אני? השמנמן משיעור התעמלות שחיפש תמיד פטורים להביא לסמל שלו בטירונות? אני זה שבקושי יכול לזוז? אני רץ? פשוט בלתי יאמן. אבל עכשיו זה ייאמן.

האם אתחיל עכשיו תוכנית חדשה? יכול להיות שכן. ויכול להיות שאקח גם את הלקחים של התוכנית ריצה לאזורים אחרים בחיים שלי. אזורים שצריכים שיפור מתמיד ויומיומי.


שיעור וידאו – חיים, מוות ותכלית

חיים, מוות ותכלית (פרשת במדבר)

השיעור לעילוי חמי – צבי אברהם בן רחמים ונחמה


למה משה רבינו לא מופיע בהגדה של פסח? למה השם של משה לא מופיע למרות שהוא למעשה היה השליח שהוציא אותנו ממצרים בפועל?

עורר אותי לשאלה הזאת ידידי נועם תהילים מאתר נישמת כל חי : http://www.nishmatkolhai.co.il/ :

למה משה רבינו לא מופיע בהגדה? הרי בתורה כתוב במפורש את כל מה שהוא עשה ביציאת מצרים? למה בהגדה זה לא מופיע? זאת כבר שאלה ששאלו המפרשים – מה הסיבה?

ראשית על פי הפשט של הדברים  – משה רבינו אכן מופיע במאמר יוסי הגלילי, והאמינו בהשם ובמשה עבדו. אם ממשיכים ברובד הפשט יש המסבירים שהסיבה העיקרית שמשה לא מופיע במפורש בהגדה היא כדי שעם ישראל לא יטעה חס ושלום וייחס את הדברים למשה עצמו ולא להשם יתברך. כמו שכתוב – אני ולא שרף, אני ולא מלאך, אני ולא שליח. כדי שעם ישראל ידע שאין עוד מלבדו – שרק השם יתברך הוא זה שעשה, עושה ויעשה הכל בעולם.

עדיין הקושיה קיימת. הרי אנחנו יודעים שללא משה, ללא הצדיק, ללא משיח צדקנו – אדם לא יכול לצאת מהגלות לגאולה. וגם אם לאדם עצמו יש התנוצצות של גאולה פרטית – בוודאי עם ישראל בכללו צריך את הצדיק כדי לצאת לגאולה האמיתית. אז למה זה לא מפורש יותר בהגדה? הרי בתורה – הכל כתוב בצורה מאוד ברורה ומפורשת, כל סיפור התלאות שעבר משה רבינו עם פרעה, כל מהלך העניינים גם במצרים, גם במדבר – עם הקשיים עם עם ישראל, עם התפילות עלינו, הנסיונות האינסופיים להמתיק את הדינים מעלינו, וההתחזקות האינסופית – למה זה לא מוזכר?

אלא צריך להבין מהי ההגדה ומהו תפקידה. בליל פסח, אנחנו נמצאים בנקודה של גאולה. אנחנו יושבים בשולחן הפסח כבני חורין. יושבים בהסבה, כבני מלכים. בניו של הקדוש ברוך הוא. כל העניין של ליל הסדר הוא החירות והקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא. הקשר הישיר שלנו עם השם יתברך והקשר הישיר וההתשלשלות של העם היהודי מאב לבן. המצווה העיקרית מבחינה זאת היא "והיגדת לבנך". מצוות ההגדה. להגיד את הדברים בפה. לספר את סיפור יציאת מצרים. סיפור לידתו של העם היהודי. על כל הקשיים ועל הישועה הגדולה שהשם יתברך גאל אותנו.

סביר להניח שאם היו שואלים את השאלה הזאת את משה רבינו, תגיד, למה אתה לא בהגדה? הוא לא היה "מבין" מה אנחנו רוצים ממנו. "אני?!" הרי משה רבינו אומר בתורה "ונחנו מה". אנחנו מבוטלים לגמרי. רק מי שבאמת מבוטל לגמרי להשם יתברך יכול להגיד שהוא כלום. כל אחד אחר – זאת יכולה ובדרך כלל ענווה פסולה שמסתירה את הגאווה. רק הצדיק שביטל את עצמו לגמרי לרצון השם – יכול להיות בתפיסת אין. משה רבינו אינו בהגדה משום שהוא צינור. הוא "אינו". זה העניין שלו!

העניין של הצדיק הוא לחבר אותנו ישירות להשם יתברך. כשאנחנו מסתכלים על הצדיק בעיניים מעוותות שנגועות בנגעים וברצונות עצמיים לכבוד ולתהילה – כמו סיפור קורח לדוגמא, אנחנו לא מסוגלים להבין שהוא עצמו, לא רוצה כלום חוץ מלעזור לנו. חוץ מלגאול את כל עם ישראל ולהוציא אותנו ממצרים הפיזית ומצרים שבנפש.

זאת אחת הטענות המוטעות כנגד חסידות ברסלב – כל הזמן רבינו, אתם כל הזמן מדברים על רבינו, מה עם הקדוש ברוך הוא? אבל זה בדיוק העניין! הרי מה העניין של רבינו? התבודדות, נקודה טובה, המלכת השם יתברך ברוב עם הדרת מלך (ראש השנה), קיום מצוות בפשיטות ותמימות, שבח הצדיקים, ועוד נקודות שכולן סובבות על איך להיות יהודי טוב ושמח בהנהגת השם יתברך איתו! כל העניין של ההתבודדות הוא לדבר עם הקדוש ברוך הוא, *ישירות*. מי עוד מדבר על זה כל כך כמו ברסלב? אף אחד. כולם בוכים ומתלוננים למה מדברים על רבינו בברסלב אבל זה רק בגלל שלא מדברים ישירות עם השם יתברך.

כמובן שאם מישהו טועה וחושב שהצדיק הוא חס ושלום "במקום" השם יתברך זוהי טעות גדולה ומרה. אבל דווקא אותו אחד שמבוטל להשם יתברך, שלא מחזיק כלום מעצמו, בחינת ונחנו מה – יכול באמת לעזור לנו להתקרב אל השם יתברך. יכול לעזור לנו להתחבר להשם יתברך.

דבר נוסף שאפשר להזכיר הוא שההגדה מבוססת על "ארמי עובד אבי" שהוא התודה שאומר אדם שמביא את הביכורים. למעשה את הביכורים מביאים כבר בארץ ישראל. זאת הגאולה והביכורים הם הפירות הממשיים של האמונה והבטחון. יהושוע הוא זה שהכניס אותנו סופית לארץ ישראל ואכן גם הוא וגם משה מוזכרים בקצרה בהגדה. אבל כמו סיפור אלדד ומידד שהתנבאו במחנה ויהושוע כעס – משה רבינו מצידו, הצדיק מצידו אומר – ולוואי וכל עם ישראל היו מתנבאים. לוואי וכולם היו נביאים ומחוברים להשם יתברך ישירות! הצדיק לא מחפש שררה חס ושלום או הגדלה והתנפחות של האגו.

בנקודה הזאת מתחברת גם המצה והמצוה. ההבדל בין מצה למצוה הוא בתוספת האות "ו". למעשה המצות הגיעו לפני שהגיעו המצוות בהר סיני. לפני שירדה התורה. ומפורש בליקוטי מוהר"ן שתורה היא האות "ו" וכמו כן גם הצדיק – הוא האות "ו". מצה זה בלי ה"ו", וצריך להוסיף את ה"ו" להכניס אותו במתן תורה. זה כבר עניין של שבועות.

מעניין שפעם אחת בשנה רבי נחמן לא היה כלל עם החסידים שלו אלא היה רק עם המשפחה שלו – וזה היה דווקא בפסח! דווקא אז דבק בבני משפחתו לקיום והיגדת לבנך. דווקא בזמן של יציאת מצריים – איש איש לביתו. עם ישראל כולם צדיקים. כולם שרים בשמחה ואומר בהתלהבות את ההגדה. אף אחד הוא לא יותר מאף אחד אחר. כולם חכמים, כולם נבונים, וכולם אומרים את ההגדה שווה בשווה. זאת בחינת הגאולה שמלא כל הארץ דעת השם.

שנזכה בקרוב באמת!


שבת הגדול – שבת חברים במדבר – 14-15-16/4

לצערנו הרב – עקב גורמים שלא תלויים בנו, השבת בוטלה.

מי שרוצה להשתתף בשבתות הבאות נא לשלוח מייל לעידור: idor515@yahoo.com

 


להסכים להיות אנושי. להסכים להרגיש פגיע.

ראיתי היום איזה פרסומת של חברת קאוצ'ינג או השגת תוצאות או משהו מעורבב כזה. הכל נראה זוהר, הכל נראה טוב. הכל מכוון הצלחה. אנשים שמחים שמצליחים בחיים. נשמע ממש טוב. משהו היה חסר לי שם. שאלתי את עצמי – מה חסר? זה נראה טוב. זה בטח יכול להועיל לאנשים. זה יכול לקדם אותם ולהוציא אותם מתקיעויות.

זה נכון. אולי זה יכול לעזור אבל הרבה פעמים זה יכול לעשות ההפך! בנאדם מסתכל ואומר – וואלה, כולם מצליחים כאלה. אולי גם אני אתאמץ יותר ואהיה מוצלח? ואז הוא מתאמץ ומגיע לתוצאות – אבל לא מרגיש מוצלח אלא ממשיך לרוץ במרוץ למעלה. וזה לא משנה אם זה בחומריות או ברוחניות. כשאדם לא מקבל את המקום הקטן בתוכו – לא משנה מה הוא יעשה מבחוץ. אם אדם מסכים להיות אנושי. הכל יכול להשתנות.

להסכים להיות אנושי זה להבין שיש בתוכי נשמה קדושה ואינסופית. יש בתוכי נקודה טובה שאין באף אחד אחר ואני יכול להאיר בעזרתה מקצה העולם ועד סופו. להסכים להיות אנושי זה גם להבין שיש בתוכי נפש שעברה הרבה כאב בחיים והרבה אכזבות, או השפלות, או צער. והנפש הזאת היא חלק ממני והיא נמצאת בתוכי. אני יכול לקרוא לזה באינספור שמות אבל להיות אנושי זה להכיל הפכים. להבין שאני גם מדהים ואינסופי וגם קטן וחלש ופגיע.

להסכים להיות אנושי זה להסכים להרגיש את הפער העצום והמזעזע הזה בין חלקים שונים בתוכי – ולא לדחות אותו. להסכים להיות אנושי ופגיע – זה לתת מקום גם לאנשים אחרים להיות חלשים ופגיעים – בלי לשפוט אותם ולזלזל בהם אלא לראות גם את הנקודה האלוקית בהם וגם את הנקודה הנמוכה בהם ולהבין שגם הם – בדיוק כמוני – רוצים את הטוב בחיים.

שנזכה להסכים – להיות אנושיים.


פשוט לעשות. לעבור דרך קירות – ופשוט לעשות.

כל מי שניסה לעשות משהו חדש בעולם, במיוחד אם הוא קשור לקדושה ולעבודת השם  (ובמיוחד במיוחד אם הוא קשור לרבינו הקדוש) – גילה שלפעמים זה לא פשוט. לא פשוט? זה עוד לשון עדינה. לפעמים זה מניעות על גבי מניעות. זה נראה כמו הר אחד גדול של מניעות וקולות שאומרים לך – עזוב את זה, למה להסתבך?

אז מה עושים? מה לעשות כשאתה מרגיש שזה פשוט לא זז. העגלה לא זזה במעלה ההר. להתייאש? חס ושלום! זה ממש מה שכתוב במעשה מאבידת בת מלך – השני למלך מנסה לחפש את בת המלך וכל מי שהוא פוגש ושואל על המקום בו היא אמורה להיות אומר לו שבכלל אין מקום כזה וחבל שהוא מחפש. עזוב אותך… אבל הוא לא מתייאש, אני יודע שיש בוודאי!

הוא לא מתייאש אלא הוא ממשיך לחפש כי הוא יודע שלא משנה כמה נרדם במהלך המסע, כמה טעויות וכמה נפילות – הוא פשוט לא מתייאש מזה.

זה לימוד גדול לכל אחד מאיתנו. כי הרי לכל אחד מאיתנו יש דברים שהוא מנסה לעשות בעולם. בין אם זה בינו לבין עצמו, בין אם זה בינו לבין הסביבה הקרובה שלו ובין אם זה משהו גדול יותר. זה לא משנה. תמיד זה מתחיל מרצון. ברצון זה ממש מסתדר. ברצון זה אינסופי. ואז פוגשים את המציאות… ואז פוגשים את אלו שאומרים "עזוב אותך". ואז פוגשים את הקולות הפנימיים שאומרים "אולי הם צודקים?!" ואז צריך למצוא את הקול הפנימי שאומר "אני יודע שיש בוודאי!" ולהמשיך ולהעמיק ולא לוותר.

ואז.. פשוט עושים.


להכיר את הכאב ולהתפלל עליו.

בעבודה פנימית בנאדם פוגש כאבים. הרבה פעמים – כאבים שהוא כבר היה בטוח שנעלמו מזמן. דברים שהם כבר לגמרי לא רלוונטיים לחיים שלו. מה פתאום זה מגיע? מאיפה זה צץ לי?

יש ששואלים – מה בכלל צריך לחזור לכאב הזה? למה להתעסק או לנבור בדברים לא רלוונטיים?

העניין הוא שאנחנו מאמינים שעל ידי תפילה אפשר לצאת מעל הטבע. הטבע הוא מה שניתן לנו בצורה אוטומטית, בצורה מוטבעת – ועל ידי תפילה אפשר לצאת מעל לטבע. גם אם אתה מאמין שככה זה, וככה אתה ואין מה לעשות – דע לך שאפשר. אפשר להתפלל על זה והקב"ה יכול לפתוח שערים והאדם יכול להשתנות לגמרי.

אבל צריך לדעת על מה להתפלל. אם יש לי בעיה מסויימת – אני צריך להתפלל עליה. אני צריך להתכוונן עליה. יכול להיות שכשהיא תחלוף או תשתנה אני אחשוף עוד רובד שלא הייתי מודע אליו – יופי, גם על זה אפשר להתפלל. אבל כל עוד שאני לא מוכן לפגוש את הכאב שלי – את הכאב הספציפי שלי, אני לא יודע על מה להתפלל. אני רק מרגיש תקוע.

מי שרוצה לצאת מהתקיעות – צריך להסכים להרגיש. ולהרגיש זה לא רק הרגשות נעימות, למרות שזה דבר נפלא בפני עצמו, להרגיש זה גם לפגוש את הכאב שלנו ולא לפחד ממנו. הפחד מהפחד זה אחד הדברים שעוצרים אותנו במסע המופלא פנימה.

אם אני זוכה להכיר את הנקודות החלשות שלי, את הנקודות הכואבות שלי – אני זוכה לא לפחוד מהן ובאותו הזמן יש לי את האפשרות באמת להתפלל עליהן.


שיעור וידאו – פרשת צו, להתפלל מתוך הרגשת החסרון


מתנת יום הולדת -חלק 2

לתחילת המאמר: מתנת יום הולדת חלק 1

בשלב מסויים הייאוש הפך את הכאב לאדישות. פשוט התעלמתי מכך שציפיתי כל כך שלמישהו, לפחות אחד יהיה אכפת. התחלתי לקבל את רוע הגזרה. מה כבר יכולתי לעשות? זה המצב. קבל את זה.

ויתרתי על כל התוכניות והלכתי לסטסנג. כשהסטסנג הסתיים התחלתי ללכת חזרה לכיוון הבית. אם אין אני לי מי לי. בלית ברירה אחגוג עם עצמי 28 שנות בדידות מזהרת. שוב אני לבד ונפרד. כולם מסביבי התפזרו די מהר וטיוהר נעלם באחד השבילים. בדרך חזרה הביתה ראיתי מישהו הולך לכיוון שלי. אולי הוא בא אלי? התקווה הרימה ראש. מיטרה, קראתי לו, אתה בדרך אלי? הוא הסמיק והתבלבל – לא לא! הוא קרא. אני לא יכול. מצטער. יומולדת שמח. אני ממש מצטער, מלמל והחיש את צעדיו. מה קורה פה?

התקרבתי לבית שלי עם הפנס שמאיר את הדרך שנהיית חשוכה ככל שמתרחקים מהמרכז. לפתע נעצרתי מוכה תדהמה. מתחת לבית, בין הכלונסאות שכבו זה לצד זה כמאה זוגות נעליים! טיפסתי נרגש לעבר הדלת ואז האור נדלק. עשרות זוגות עיניים הביטו בי מחייכות באהבה וקראו – יום הולדת שמח! כולם היו שם. טיוהר ישב בצד וחייך – וכל החברים "המתחמקים" נדו בראשיהם כאומרים – הבנת?

אני לא זוכר מה עשינו, נדמה לי ששרנו שירים, אכלנו ביחד, דיברנו. אבל זה כבר לא שינה כלום. שוב ראיתי שכמה שאנשים אוהבים אותי – עדיין יש בתוכי ילד קטן ומפוחד שחושב שאף אחד לא אוהב אותו. שלאף אחד לא אכפת ממנו.

מסתבר שבסופו של דבר זאת עבודה שלנו עם עצמנו. להאמין בטוב. להאמין שכן אוהבים אותי. שכן רוצים אותי. זה דורש עבודה פנימית – עבודה שמתחילה מההסכמה בכלל להרגיש רגשות מהילדות שאנחנו בדרך כלל כבר לא מסכימים להרגיש כמו דחיה, עלבון, השפלה.

כשאני נותן לעצמי את המקום לבטא שזה באמת מה שאני מרגיש, עד כמה שלא הייתי רוצה להרגיש את זה, אבל אני מסכים להרגיש את זה – משהו נפתח בתוכי. נוצר מרחב פנימי, נוצרת תנועה פנימית של הנפש. פתאום הילד הפנימי מקבל לגיטימציה שהיתה כל כך חסרה. זה בסדר שאתה מרגיש שלא אוהבים אותך, שאתה נעלב. אבל תדע, לא משנה מה שיקרה – אני, אתה אומר לילד הפנימי, תמיד אוהב אותך. אני תמיד אהיה פה בשבילך. ואני רוצה לשמוע אותך – גם אם יש לך דברים קשים להגיד שיהיה לי קשה לשמוע. וההבנה הזאת, יכולה בעצמה להיות – אחלה מתנת יומולדת.