שובו לאוצרותיכם – קבוצת עבודה פנימית לגברים במודיעין

shuvu1קבוצת עבודה פנימית לגברים לאור תורתו של רבי נחמן מברסלב.

לכל אחד מאיתנו אוצרות אדירים בתוכנו אבל גם מחסומים ומעצורים. הכח של הקבוצה ושל השיתוף מאפשר לנו לצאת מעבר לקבעונות והמקומות הרגילים אל מציאות של בחירה חופשית ועמוקה יותר.

לפרטים והרשמה אסתי 054-5254358

 


ט"ו באב וט' באב – חיפוש רוחני, אהבת עולם


מה הקשר בין ט"ו באב ליום הכיפורים? איזה אור יש במקום הכי חשוך? השם עדיין אוהב אותי גם אם אני רחוק? (כן)
** לצערנו המצלמה הקליטה חצי שיעור…**


מי זה מלך הכבוד?

האדם כל הזמן רוצה להרגיש כבוד מבחוץ כדי להרגיש שווה. אם הוא מרגיש חסרון מבפנים – ובעומק כולנו מרגישים את החסרון, גם אם לא מודים בפנינו או בפני אחרים, כי הרי כל הבריאה היא חסרון אחד גדול – הוא רוצה להשלים את זה מבחוץ.

מה הוא עושה עם החוסר ערך שבפנים? הוא מתאמץ ויוצר עשייה חיצונית שיש לה ערך וכבוד מהסביבה ואז הוא מצפה שהכבוד הזה שיזרום עליו מבחוץ – יפתור את הבעיה הפנימית של חוסר הכבוד והבזיון.

מעבר לכך – את הטיפה כבוד שכבר אסף ועמל ותיחזק בחייו – הוא מתאמץ ככל הניתן לא לאבד. כל סימן קל של בזיון או חוסר כבוד מאיים על המקום הזה. אם יבזו אותי אז כל העבודה של שנים של בניית תדמית חיצונית מוצלחת פחות או יותר תרד לטמיון ואהיה "מחוק". אחזור למקום הנורא שבעצם נמצא שם כל הזמן ואני מנסה במסכי עשן לטשטש אותו.

אומר רבינו – עזוב אותך. תרפה. תן לבזיון לשטוף אותך – הוא רק יטהר את החלל השמאלי של הלב. בעצם אין לך כבוד עצמי – לא כי אין ערך חס ושלום בבריאה אלא כי כל הכבוד הוא של השם יתברך. וככל שתהיה קשור ומדובק להשם – יזרום דרכך כבוד. אבל זה יהיה כבוד השם!

עוד נקודה – האם אני אמור להיות כלי שהתפקיד שלו לאסוף ולאגור את הכבוד שלי או שאני אמור להיות כלי שדרכו עובר ומתגלה בעולם כבוד השם. צינור. ואז אני מרגיש את הכבוד אבל הוא לא שלי.

משל לאדם שאוהב מאוד יהלומים. אם הוא אוהב אותם בגלל הצורה והברק אבל לא מצד המחיר והיוקרה. יכול להיות שטוב לו לעבוד בתור סוחר יהלומים. הוא יתעסק איתם כל היום ויהנה מזיוום אבל לא ישקיע את כל חייו ומרצו לאסוף אותם ולפחד שיאבדו או יגנבו.

להבין שזה שאני רוצה כבוד זה טוב! רק הטעות של הילד זה הטעות של הנפרדות. שאני רוצה לנתק את הכבוד משורשו, זאת נפילה! אבל אם אני להפך – מעלה אותו לשורשו ומחבר אותו.

כל הבורח מהכבוד – הכבוד רודף אחריו. מה זה קללה? לא – כבוד השם רודף אחריך וזה טוב!

אם אתה לא מוותר לגמרי על הכבוד עצמי המזוייף, החלקי, הקטן כל כך – לא תוכל לקבל את האמת. שזה הכבוד האלוקי האינסופי, ללא גבול, ללא תחרות, ללא חלוקה. זמין בכל רגע ובכל מצב ללא קשר למדרגה בין בעליה ובין בירידה. בין בקרבה ובין בריחוק.


שבטבע עם רן ובר ואריה ליפו – קדיתא 11-12/5

 

לינק לאירוע בפייסבוק: http://www.facebook.com/events/163050120490983/

שבת של התחברות לעצמנו ולבורא עולם. לצאת מהעיר למקום שליו ועמוק, מקום של חיבור – בעזרת השם.

 


שיעור וידאו – החשיבות והחן אצלם?


פרשת קורח – למה נפערה האדמה? מה הקשר לצדק יסוד עולם?


להסכים להיות אנושי. להסכים להרגיש פגיע.

ראיתי היום איזה פרסומת של חברת קאוצ'ינג או השגת תוצאות או משהו מעורבב כזה. הכל נראה זוהר, הכל נראה טוב. הכל מכוון הצלחה. אנשים שמחים שמצליחים בחיים. נשמע ממש טוב. משהו היה חסר לי שם. שאלתי את עצמי – מה חסר? זה נראה טוב. זה בטח יכול להועיל לאנשים. זה יכול לקדם אותם ולהוציא אותם מתקיעויות.

זה נכון. אולי זה יכול לעזור אבל הרבה פעמים זה יכול לעשות ההפך! בנאדם מסתכל ואומר – וואלה, כולם מצליחים כאלה. אולי גם אני אתאמץ יותר ואהיה מוצלח? ואז הוא מתאמץ ומגיע לתוצאות – אבל לא מרגיש מוצלח אלא ממשיך לרוץ במרוץ למעלה. וזה לא משנה אם זה בחומריות או ברוחניות. כשאדם לא מקבל את המקום הקטן בתוכו – לא משנה מה הוא יעשה מבחוץ. אם אדם מסכים להיות אנושי. הכל יכול להשתנות.

להסכים להיות אנושי זה להבין שיש בתוכי נשמה קדושה ואינסופית. יש בתוכי נקודה טובה שאין באף אחד אחר ואני יכול להאיר בעזרתה מקצה העולם ועד סופו. להסכים להיות אנושי זה גם להבין שיש בתוכי נפש שעברה הרבה כאב בחיים והרבה אכזבות, או השפלות, או צער. והנפש הזאת היא חלק ממני והיא נמצאת בתוכי. אני יכול לקרוא לזה באינספור שמות אבל להיות אנושי זה להכיל הפכים. להבין שאני גם מדהים ואינסופי וגם קטן וחלש ופגיע.

להסכים להיות אנושי זה להסכים להרגיש את הפער העצום והמזעזע הזה בין חלקים שונים בתוכי – ולא לדחות אותו. להסכים להיות אנושי ופגיע – זה לתת מקום גם לאנשים אחרים להיות חלשים ופגיעים – בלי לשפוט אותם ולזלזל בהם אלא לראות גם את הנקודה האלוקית בהם וגם את הנקודה הנמוכה בהם ולהבין שגם הם – בדיוק כמוני – רוצים את הטוב בחיים.

שנזכה להסכים – להיות אנושיים.


פנסי ערפל / הרב ארז משה דורון

מתוך הפורום של לב הדברים, מאמר מאת הרב ארז משה דורון:

כל אדם מוצא את עצמו במצבים של בלבול וחוסר הבהירות. ואז הוא רוצה לזרום, לשים גז ולצאת מזה. זה לא נעים לחוות את הספק וסימני השאלה אז רוצים להחליף אותם בסימני קריאה. אפילו שכלום לא ברור, אפילו שאין באמת תשובות. רק כדי להיות רגועים. וככה אנשים בוחרים דירה או עבודה או בן זוג. שיהיה מה שיהיה. בלי לחשוב ולהתבונן יותר מידי. העיקר להיות בוודאות, בתבנית המוכרת. העיקר להרגיש מוגנים. אבל אפשר ליפול לתהום. אפשר לגלות שעשינו בחירה פזיזה ומבוהלת, שלא מתאימה לנו בכלל, רק בגלל שאיבדנו סבלנות ונמאס לנו לנסוע לאט בערפל.
רבי נחמן מלמד שכל מה שמפריע לנו ומעכב אותנו בדרך הרוחנית שלנו לא נוצר כדי למנוע באמת, אלא כדי להגביר את הרצון והחשק שלנו, כדי לתת לנו זמן להתבשל ולהתבגר ולהתכונן לרגע שהדרך תיפתח. כדי שנבוא אליה כנועים ומלאים ענווה ולא יהירים ומלאים עוצמה מדומה. לכן יש צורך בערפל ובהמתנה. הצדיקים יודעים את הסוד הזה, הצדיקים לא נבהלים מערפל המניעות וההפרעות. הם נכנסים לתוך הערפל ודווקא שם מחפשים את האלוקים.

ליקוטי מוהר"ן תורה קט"ו: "ויעמוד העם מרחוק ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים" (שמות כ') כי מי שהוא הולך בגשמיות כל ימיו, ואחר כך נתלהב ורוצה לילך בדרכי השם יתברך, אזי מידת הדין מקטרג עליו, ואינו מניח אותו לילך בדרכי השם יתברך. ומזמין לו מניעה ומסתיר את עצמו כביכול בהמניעה הזאת. ומי שהוא בר דעת, הוא מסתכל בהמניעה, ומוצא שם הבורא ברוך הוא, כמו שאיתא בירושלמי (תענית פ"א): "אם יאמר לך אדם: היכן אלוקיך? תאמר לו: בכרך גדול שבארם", שנאמר: "אלי קורא משעיר". ומי שאינו בר דעת, כשרואה המניעה חוזר תיכף לאחוריו. ומניעה הוא בחינת ענן וערפל, כי ענן וערפל היינו חושך, חושך הוא לשון מניעה, כמו שכתוב: "ולא חשכת" (בראשית כ"ב) "ויעמוד העם מרחוק,, כי כשרואין הערפל, היינו המניעה, עומדין מרחוק. ומשה, שהוא בחינות דעת כל ישראל, ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים" היינו אל המניעה, שבה בעצמה ניסתר השם יתברך".

ערפל זה חוסר וודאות, כל אחד חווה בחייו חוסר וודאות כמו מה עם הפרנסה, מה עם הזיווג, מה יהיה, לאן זה הולך, איפה אני אגור, מה אלמד. זו הרגשה לא טובה. הרגשה לא נעימה. בן אדם רוצה לדעת מה יקרה, הוא לא רוצה לחיות בחוסר וודאות.

בערפל האינסטינקט של האדם זה לנסוע מהר. הוא מקבל החלטות, הוא רוצה לצאת. הוא מחליט להתחתן, הוא רוצה לסגור את העסק, הוא רוצה ללכת למקום אחר. והוא רוצה לעשות את זה מיד. בעצמו. בזמן שלו. אין לו רצון להתבשל במיץ הזה ולחכות לזמן הנכון. הוא רוצה עכשיו.

לא נעים כשלא רואים את הדרך. לא יודעים מתי זה יגמר, לא יודעים אם יש מכונית מלפנים, אם יש סיבוב ימינה או שמאלה, לפעמים לא יודעים אפילו אם זה יום או לילה. וכשלא יודעים כלום זה מלחיץ ונותן הרגשה לא טובה של חוסר בטחון.

החוויה הכי משמעותית של האדם היא חווית הבטחון, הוא רוצה להרגיש בטוח, מוגן. ואחת הדרכים להרגיש מוגן זה לדעת מה קורה.

ההרגשה שאנחנו יודעים לקראת מה אנחנו הולכים נותנת לנו בטחון. יש לי חבר, לא עלינו, הרגיש לא טוב והלך להיבדק, הרופא אמר לו: "תראה כדאי שתעשה איזו בדיקה כדי לשלול את האפשרות, לא משהו. רק כדי לשלול". הוא הלך שבוע בצפייה לבדיקה רק כדי לשלול את האפשרות, הוא לא יודע אם הוא בנאדם רגיל שחי את החיים שלו או שהוא פתאום נכנס לקטגוריה של חולים, ואם הוא בכלל יחיה. עכשיו הוא באמצע. הוא אמנם סיים את החוויה הזאת באמירה של הרופא שאמר "הכל בסדר, אין לך שום דבר יש לך רק דלקת ריאות קלה". אבל השבוע שעבר עליו עם הרגשה של חוסר וודאות הוא כמעט השתגע.

הכל נמצא בראש. אנחנו לא יודעים מה הולך לקרות בעוד דקה בשום תחום ובשום מקום, אבל אנחנו כל הזמן מנסים לאסוף מידע כדי להרגיע את עצמנו. כולנו נורא נורא רוצים להיות רגועים. כמה קורסים יש בנושא הרגעות, סדנאות איך להירגע, אבל אנחנו לא נרגעים. עולם שלם של תקשורת ניזון מהתשוקה שלנו להירגע. "בוא נסביר לך מה קורה, זה אמר ככה, ההוא אמר ככה", זה פרשן, זה מתראיין, הם מראיינים כבר אחד את השני. כשרוצים שאנחנו נצביע עבור מישהו אז מלחיצים ומעלים לכותרת "אתה לא יודע מה יהיה עם אירן, תצביע עבורי ואז תדע".

הכל סחר ברגש, כולם מספרים לנו מה לדעתם האמת, מה באמת קורה, וזה אמור להרגיע אותנו כי נדמה לנו שאנחנו יודעים מה הולך לקרות. אבל האמת היא שאנחנו לא באמת יודעים מה קורה, אנחנו לא יכולים באמת לדעת מה קורה.

אז מה עושים עם הערפל? אנחנו יכולים ללחוץ על הגז אבל אז אנחנו מסכנים את עצמנו. רוב האנשים מסתבכים כשהם נבהלים מחוסר הוודאות ואז הם מקבלים החלטות חפוזות כדי לצאת מזה. אם לא יודעים מה לעשות. אז למה עושים?

כששואלים בן אדם "מה שלומך?" מה הוא עונה? נדיר מאד שיענה: "לא יודע". אבל זאת היא בעצם התשובה האמיתית של רוב האנשים, אבל אם מישהו שעונה "לא יודע" זה מאוד מביך, זה מאוד מוזר, רוצים שהוא ידע, שיחליט כבר. זה לא לעניין להגיד "לא יודע". ואם זה מה שאתה אומר החוק הלא כתוב אומר שאתה לא בסדר.

אבל כשמודים שאנחנו לא יודעים כלום, שלא הכל על הראש שלנו וזה בסדר להיות בתוך החוסר וודאות, נכנסת לנו ללב אמונה, וודאות שיש מישהו שכן יודע. ואז הפחד נעלם.
ההסבר היחיד שיש לכל זה הוא שהשם יתברך מטפל בנו. חוסר האונים והבלבול הם מתנה גדולה אם לא נבהלים מהם. פשוט עומדים מול הריק ואומרים: אני חסר אונים.

לא לחפש פתרונות מהירים. יש שני פתרונות מהירים אבל מדומים: לשחק תפקיד של מאמין שמקבל הכל באהבה עצומה. לא משנה מה מרגישים העיקר לשחק את המאמין. ויש פתרון אחר שרוב באנשים מאמצים במהירות כי הוא הכי זמין: להיעלב מה', ליפול לכפירה בטובו, להסיק שאני לא רצוי בעיניו. גם זה פיתרון.
אבל יוסף אמר: לאלוקים פתרונים. תפקידנו אינו לייצר פתרונות אלא להיכנע. גם מול הריק והחוסר אונים. להיות שם, לא להסיק מסקנות, לא לברוח ולא להעמיד פנים שהכל בסדר. רק להיות שם, בהכנעה מלאה, בלי שום הגדרות. ולחכות! ובבוא העת, בזמן הכי מדויק ונכון בעיני מי שיצר אותנו ויודע אותנו עד תום – יסגר מה שצריך להיסגר. יפתח מה שצריך להיפתח.

המשך הכתבה: פנסי ערפל – חלק ב'


פשוט לעשות. לעבור דרך קירות – ופשוט לעשות.

כל מי שניסה לעשות משהו חדש בעולם, במיוחד אם הוא קשור לקדושה ולעבודת השם  (ובמיוחד במיוחד אם הוא קשור לרבינו הקדוש) – גילה שלפעמים זה לא פשוט. לא פשוט? זה עוד לשון עדינה. לפעמים זה מניעות על גבי מניעות. זה נראה כמו הר אחד גדול של מניעות וקולות שאומרים לך – עזוב את זה, למה להסתבך?

אז מה עושים? מה לעשות כשאתה מרגיש שזה פשוט לא זז. העגלה לא זזה במעלה ההר. להתייאש? חס ושלום! זה ממש מה שכתוב במעשה מאבידת בת מלך – השני למלך מנסה לחפש את בת המלך וכל מי שהוא פוגש ושואל על המקום בו היא אמורה להיות אומר לו שבכלל אין מקום כזה וחבל שהוא מחפש. עזוב אותך… אבל הוא לא מתייאש, אני יודע שיש בוודאי!

הוא לא מתייאש אלא הוא ממשיך לחפש כי הוא יודע שלא משנה כמה נרדם במהלך המסע, כמה טעויות וכמה נפילות – הוא פשוט לא מתייאש מזה.

זה לימוד גדול לכל אחד מאיתנו. כי הרי לכל אחד מאיתנו יש דברים שהוא מנסה לעשות בעולם. בין אם זה בינו לבין עצמו, בין אם זה בינו לבין הסביבה הקרובה שלו ובין אם זה משהו גדול יותר. זה לא משנה. תמיד זה מתחיל מרצון. ברצון זה ממש מסתדר. ברצון זה אינסופי. ואז פוגשים את המציאות… ואז פוגשים את אלו שאומרים "עזוב אותך". ואז פוגשים את הקולות הפנימיים שאומרים "אולי הם צודקים?!" ואז צריך למצוא את הקול הפנימי שאומר "אני יודע שיש בוודאי!" ולהמשיך ולהעמיק ולא לוותר.

ואז.. פשוט עושים.


שקוף בספרי רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל?

בשבת עיינתי בספר דיבורי אמונה כרך ב', מצאתי שם כמה דברים מעניינים שהזכירו לי את ההתייחסות בסדנת שקוף.
ראשית – נקודת החבר. הרבה משקוף מבוסס על חבר ועל נקודה של אדם אחר שפשוט מקשיב לך, ללא שיפוטיות, ללא פתרונות וללא אשמים כפי שגידי וארז מציינים. זאת אומרת אדם שהוא פשוט שם בשבילך ולא נותן לך עצות אלא מקשיב לך בעומק ונותן לך לגלות את עצמך.

יש כאלו שכששומעים את זה מתרעמים – מה זה מקשיב לך בלי עצות? בכלל – מה ההכשרה שלו לעזור לך?!וכותבים בשם רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל – שיחה יח' : "..בדרך כלל, עצם הצגת השאלה ובקשת העזרה והנדון סביבה – אלו עצמם מביאים תועלת, ובעבור זה נוהגים להתייעץ עם אדם גדול. אך לומר לזולת "עשה כך" זה לא שייך כלל." נו? עדיין ישאל השואל, הרי הרב כותב לגבי התייעצות עם אדם גדול. הוא לא כותב ששואלים "סתם מישהו מהסדנא".

אלא אם ממשיכים מקבלים את התמונה השלמה, הוא ממשיך: "..אלא מאי? אם בכל זאת רוצים לעשות איזו השתדלות, מעלים את השאלה בפני חבר, ועצם הצגת השאלה – גם אם החבר אינו אומר מה לעשות, מעלה פתרונים, ולאחר מכן מבקשים מהשי"ת "ותקננו בעצה טובה", ועל ידי זה עוזר השי"ת ומכניס ברעיונו איזו עצת אמת."זאת אומרת שעצם זה שיושבים עם מישהו ומתייעצים איתו – בלי לצפות לקבל תשובה אלא רק מישהו שמקשיב לך, אתה מתחיל לקבל תשובות ואז כמובן לוקח את זה להתבודדות. וזה באמת המהלך בתמיכה בשקוף.התומך לא "יודע" מה הפתרון שלך הוא רק נותן לך אוזן ולב מקשיב ונותן לך מקום. ואז כמובן שאתה לוקח את הדברים להתבודדות שלך. איזה חידוש! בנאדם מקשיב לך ואתה מגלה תשובות. הכל כתוב – רק צריך לדעת לקרוא.
עוד דבר שעולה הרבה פעמים הוא למה מתעסקים עם הכאב. למה לא פשוט להמשיך הלאה ולהגיד שהכל לטובה וזהו זה? הרי חזרנו בתשובה והתקרבנו לרבינו ועכשיו אנחנו יודעים את האמת שהכל טוב, לא? לא. אנחנו יודעים את האמת – בגדול, אבל את הפרטים אנחנו לא באמת רוצים לשמוע. למה? כי זה נוח יותר ולא כואב. אבל אין מה לעשות. צריך לעבור דרך זה.אם אדם לא מוכן להרגיש את הכאב הפרטי והספציפי שלו – על מה יבקש?

יבוא מישהו ויגיד לא צריך! צריך רק להודות להשם, ולבקש ממנו וזהו. אז מסתבר שלרב יצחק בנדר זצ"ל היתה דעה שונה ועמוקה יותר  – דיבורי אמונה, שיחה כ' : "..תחילה צריך האדם להכיר מחלתו ולדעת מהי, ורק לאחר מכן הוא יכול להתרפאות ממנה."

זאת אומרת – שאם אדם לא מכיר את המחלות שלו, לא מכיר את הכאבים שלו, לא מכיר את הנקודות הספציפיות לעבודה שלו – איך יוכל להתפלל עליהן? יבוא אדם ויגיד, אני כבר מכיר את כל הבעיות שלי! ממשיך הרב בנדר זצ"ל: "..ולדוגמא רבינו כותב בספר המידות (גאוה,אות יט):'מבהילין את האדם בחלומות,כדי להסיר ממנו גאוה שקועה שהיא מכוסה ממנו, שאינו מכיר בה'. כלומר שיש תועלת בגילוי מחלות שקועות ומכוסות כדי שאדם יכיר בהן ויעסוק ברפואתן. כי האדם אינו "מבין" במחלות שאינן גלויות לפניו, כי הוא כל כך מורגל בכך עד שאינו יודע כלל שמחלה מקננת בו. ואינו מעלה בדעתו כלל שמשהו אצלו אינו כשורה."

זאת הבעיה הרווחת. אנחנו אפילו לא מכירים את המחלות שלנו! כלשון רבינו, גאוה שקועה – זאת אומרת אני אפילו לא יודע שזאת גאוה כי היא שקועה! זה בחינת הסתרה בתוך ההסתרה.אבל.. יגיד הקורא, הרי הרב בנדר מדבר על זה שבהתבודדות תגלה את כל החולאים שלך.

אז בעצם יש שתי אפשרויות – או שכבר דרך ההתבודדות גילית את כל החולאים שלך ואם גילית את כל החלאים והכאבים אז אולי לא יהיה לך שום חידוש בסדנת שקוף. לא תפגוש שום חולי שאתה לא מכיר. לא תפגוש שום כאב שלא העלית בהתבודדות! *או* שמשום מה, בהתבודדות שלך לא הצלחת לגלות רבדים עמוקים יותר ואז שקוף יכולה להביא לך תועלת. למי שלא חשף את כל הכאבים והבעיות שלו בהתבודדות – יוכל לפגוש אותם בסדנה או בעבודה עם תומך, או עם חבר בסדנא.

לצערנו הרב – בדור שלנו גם ההתבודדות היא כבר סתומה לרבים… רבים כבר גם בהתבודדות לא מצליחים לחשוף את הרבדים השקועים והנסתרים. את אותם חלקים מודחקים ומוכחשים.
בכל אופן – יוצא מכאן שכדי להתבודד כראוי, או כדי לקבל באמת את התועלת של ההתבודדות, אדם צריך להסתכל נאמנה בתוכו ולגלות את המחלות. שהשם יעזור לנו לגלות את הכאב שלנו, לא כדי להתבוסס בו אלא כדי שנדע באמת על מה להתפלל. שנדע איזה חלקים בתוכנו מוכחשים ושרויים בחושך ונזכה להביא גם אותם אל האור. שנזכה לחברים טובים ומקשיבים שיתנו לנו תמיכה והקשבה ולא יחפשו לתת לנו עצות שטחיות ותשובות חלקיות.
שנזכה לחיות לאור עצותיו הקדושות של רבינו ולחזק איש את רעהו, ולראות איש ברעהו את הנקודות הטובות בו.