בין המצרים – להרגיש את הכאב, ולהיות איתו.

אנחנו עכשיו בתקופת בין המיצרים – שלושה שבועות בין י"ז תמוז לבין תשעה באב. כידוע, לפי היהדות, כל תאריך בשנה שבו חל חג או מועד הוא לא אקראי אלא מוכן מששת ימי בראשית מבחינה רוחנית לאותו מאורע. זאת אומרת – לדוגמא, האור הרוחני שהיה בעולם ביציאת מצרים יורד מחדש לעולם כל שנה בזמן פסח, האור הרוחני של פורים – חל כל שנה דווקא בפורים וכו'.

המחזור השנתי הוא מחזור של "חילופי עונות אנרגטיים", ובכל זמן, מעבר לעבודה התמידית הפנימית של האדם – יש התנוצצות של אור, של בחינה מסויימת בעבודה הפנימית שאיתה אפשר להעמיק, שאיתה אפשר להגיע לעלייה רוחנית מסוימת.

בין המיצרים זאת תקופה של חושך. תקופה של חורבן ואבל. מה אני אמור לעשות בזמן שכזה? למה שוב ושוב מתאבלים על חורבן בית המקדש? ועוד שלושה שבועות תמימים? לא מגיע לנו איזה קיצור על התנהגות טובה?

בחיים באופן כללי, הנטייה היא תמיד לחפש את הטוב ואת השמח ולהתרחק מהקודר והעצוב.
יש בנטייה הזאת נקודה בריאה – אכן האדם צריך תמיד לתור ולחפש את הטוב. להוסיף עוד ועוד טוב בחייו, להוסיף שמחה, להתקרב לטוב האמיתי והאינסופי שגנוז בו. מהבחינה הזאת – טוב שהאדם מחפש את המענג, המשמח, המעורר רוחנית.

אולם, כדי להוסיף טוב, צריך לפעמים להכיר בחסרון. דווקא החסרון הוא מנוף ותנופה לעלייה האמיתית. אם אדם מרגיש שהכל בסדר – מה ידחוף אותו לעלייה? אולי להיפך, הוא עלול להכנס לשאננות. הכל בסדר, הוא יכול להגיד לעצמו ולשקוע במהלך של התאבנות והתקבעות.

הצדיקים במהלך הדורות מלמדים אותנו שצריך לעלות מחיל אל חיל ולשאוף להוסיף תמיד עוד ועוד טוב. גם אם אתה חושב שאתה כבר במקום מעולה – האם כל מי שמסביבך הגיע לתיקונו? ואם מסתכלים על הדברים באופן הרבה יותר פנימי ומחובר – אם אני עדיין רואה מסביבי סבל, אם אני עדיין רואה מסביבי חסרונות וכאב – כל החסרונות וכל הכאב הוא בעצם בתוכי! כי מה שאני רואה הוא השתקפות של התודעה שלי. לא סתם מראים לי את זה. ולכן מתוך כך אנו לומדים שאפילו אם אדם מרגיש שהוא כבר "בסדר" וכבר "הגיע", מהסתכלות פשוטה בעולם מסביבו (או קרוב יותר– נניח אשתו, ילדיו וחבריו), אפשר להבין שהעבודה עוד לא הסתיימה. אולי רק התחילה.

בין המצרים זה זמן בו נראים לנו החסרונות שלנו במלוא עוצמתם. הבית חרב, אנחנו בגלות נוראית. הסתכלות מהירה בעולם סביבנו או בכותרות העיתונים מראה לאדם עד כמה אנחנו בחורבן. זה לא כדי לייאש אותנו! אלא כדי להצביע על המקום שאנחנו נמצאים בו.

כשאדם, לדוגמא, רוצה לקבל עזרה – רוצה חילוץ של מסוק. היאכטה שלו נטרפה בלב ים והוא תקוע על אי קטן, או סלע של מטר על מטר והוא מצליח להתקשר למסוק – שואלים אותו: "איפה אתה? עד כמה קשה המצב?" אם הוא לא עונה תשובה אמיתית, אף פעם לא יוכלו לחלץ אותו! אם במקום להגיד – אני תקוע על סלע של מטר על מטר, שני קילומטר צפונית מהאי הגדול, היאכטה שלי נהרסה לגמרי, אין לי כלום אפילו הבגדים שלי חצי קרועים – הוא אומר את ההפך, אני יושב באי המרכזי על הבר, שותה פינה קולדה. אז הם במקום לחלץ אותו יגידו – יופי, תהנה. מה הוא הרוויח פה? כלום. הוא נשאר עדיין תקוע על הסלע. המצב אפילו החמיר! עכשיו גם לא יחפשו אותו. עוד קודם אולי כשלא היה חוזר, לפחות היו יוצאים עם המסוק לחפש אותו. עכשיו הוא אמר שהכל בסדר אז כולם רגועים.

הנמשל הוא המצב הרוחני שלנו. אם אדם כבר טופח לעצמו על השכם – יהיה לו קשה מאוד לצאת מהאשליה. יהיה לו קשה מאוד להתקדם ולצאת מהבוץ שלו – וכל אחד והבוץ הספציפי שלו, כל אחד והחסרון המיוחד והייחודי שלו, כל אחד והכאב האישי שלו.

בין המצרים זה הזמן של לראות את הכאב שלי. לראות את המקום שלי. לפגוש את הקטנות שלי ולא לנסות להעלים את זה. לא לנסות להפטר מזה – אלא להתאבל על זה. לבקש על זה. להתחנן על זה – אם יש לי מספיק כוחות. ואם לא – פשוט להרגיש את הצער הזה, את הצער של הגלות. פשוט להיות עם זה.

אחרי תשעה באב, מתחילה תקופה אחרת שמובילה לאלול – חודש התשובה והקירבה. חודש אב – יש אומרים ראשי תיבות : "אלול בא", וחודש אלול: "אני לדודי ודודי לי". כמו שנאמר בחסידות – המלך בשדה. דווקא בחודש אלול, אחרי הכאב והחורבן של בין המצרים, של שלושת השבועות מתגלה הקשר הבלתי תלוי בין עם ישראל לבין אלוקיו. וזאת ההכנה לראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, שהם שיא הקרבה והאיחוד.

אז בין המצרים מציגים לי תמונה של חסרון. ואני מבין שהעבודה שלי בזמן הזה היא לא להתעלם מהחסרון אלא להפך, לכאוב אותו. וזה חורבן הבית הפרטי שלי, ומי שיכול – כמובן להתחבר לחורבן הבית הכללי של עם ישראל. השכינה בגלות. הכל הפוך בעולם הזה! כל כך הרבה שקר מסביבנו, כל כך הרבה השפעות חומריות שלא קשורות לנשמה שלנו. כל כך קשה להתחבר לנקודה הפנימית, כל העולם הזה – הסחת הדעת אחת גדולה. זה המון כאב וכל אחד מתחבר לנקודה שקרובה לליבו.

עיקר העניין הוא לא לבעט בייסורים. לא להתעלם ממה שעובר עלי. ואם אני לא מרגיש כלום – זה החסרון שלי בעצמו! זה הכאב שלי. האריז"ל, גדול המקובלים של צפת, אמר לפני כארבע מאות שנה פחות או יותר – מי שלא בוכה על חורבן בית המקדש, שיבכה על עצמו. שיבכה על החורבן שלו! (על זה שהוא לא מרגיש). וזה היה לפני כ400 שנה, מאז הלב שלנו הלך ונאטם, הלך ונסגר.

אחד מהצדיקים של דורנו אמר לי פעם שירידת הדורות היא לא בשכל, אלא בלב. זה לא שאנחנו פחות מבינים בשכל (אולי גם) אבל עיקר העניין הוא שהלב שלנו סגור. עיקר הבעיה בדור שלנו זה האטימות והחיצוניות.

אבל השלב הראשון זה לראות איפה אני. אם אני מוכן להכיר במקום שלי, אני יכול לבקש עזרה אמיתית. ואז אני עושה מקום לישועה שתגיע.

לאתר של רן ובר – התחלות חדשות http://newb.co.il

לספרו החדש התגלות http://hitgalut.co.il

 




דד ליין

יש רגעים כאלה שהכל נראה טוב. זאת אומרת הכל מרגיש לך מחובר. אתה מרגיש שאתה בזמן הנכון, במקום הנכון. אתה מרגיש שאתה עושה את הדבר הנכון ואפילו פועל לא רק מתוך האנוכיות שלך. אתה פשוט בזרימה. הדברים פשוט מסתדרים. ברוך השם. פשוט מסתדרים. איזה עולם מדהים! מסביב עצים, באזור כפרי מדהים. בלי לחץ. בלי בלגן.

ואז אתה בודק את המייל שלך. אומנם דרך האייפון של אשתך. אבל זה מספיק.

מה?! איך זה יכול להיות שהשרת הזה נפל? הוא נפל בכלל? ומה זה כל התלונות האלה מהלקוחות? ומה אני אעשה עם הכריכה של הספר החדש? ואיך אני אספיק לעשות את…? ואת…? ומה עם זה שלא ישנתי בלילה כמעט כי חשבתי לעבוד עד שלוש-שלוש וחצי? והדד ליין. הדד ליין! לא שלחתי כתבה. זאת אומרת כן שלחתי אבל בסוף רציתי לדחות אותה. אבל צריך משהו אחר. מהר.

לחץ. חרדה. נוזלים אפרפרים מתכתיים מחלחלים לך בכל הגוף. העצים נחמקים. השמש שקעה? לא נראה לי. אני בלי משקפי שמש וזה מאוד בהיר פה. לחץ בחזה. מועקה. וואו. מה קורה איתי? מסכנה אשתי. מה לעשות. ריבונו של עולם – איך הינדסת לי את כל הקומבינה הזאת ביחד?

נשימה עמוקה. טוב. ברוך השם. בוא וננסה לאסוף את השברים. בנקודה הזאת הילד קרוס. הוא כמו מישהו שהחזיק עשר צלחות והן פשוט נפלו לו בין הידיים. שבור. מה יהיה? יש עוד צלחות להעביר. נשימה עמוקה. זאת רק חוויה. זאת החוויה שלך. עכשיו תתפקד בתוך זה.

הסוד הוא – מצד אחד לא להדחיק. לא להכנס רק לתפקדנות ולהתעלם ממה שאני מרגיש באמת ומהצד השני לא להכנס לייאוש של הילד. הילד לא יודע מה לעשות. הכל גדול עליו – איך אני אתפקד עכשיו? מה לעשות? אבל פה נכנסת ההתבוננות. רגע אחד. החוויה לא מתואמת עם המציאות.

נכון. כל מיני דברים קורים. באורך פלאי ובהשגחה פרטית הכל קורה לך ביחד, בבת אחת. אבל זה לא סוף העולם. ממש לא. אז אתה מתחיל לטפל בדבר אחד, ומנסה להתקדם בו, ואז בעוד משהו. ובתוך כך טלפונים שממש – אבל ממש – אין לך כח לעשות. בכל הבלאגן הזה אתה אפילו יכול להגניב חיוך אחד או שניים. זה לא אומר שהלחץ נעלם – הוא שם. אבל ככל שאתה רואה את זה יותר, ככל שאתה מודע שזה בעצם משהו שחוזר על עצמו מידי פעם בעוצמות משתנות מילדות – אתה מקבל פרספקטיבה אחרת. אתה מביא לתוך זה דעת.

פעם היה לי מורה לטאי צ'י בשם בוריס. בוריס היה מלמד אותנו טאי צ'י מאוד רך, מאוד פנימי, מדיטטיבי. הוא כמעט ולא היה עוסק באספקט המעשי של הטאי צ'י, או באספקט הלחימתי שלו. למרות שטאי צ'י זאת אומנות לחימה עדינה ואיטית – היא עדיין אומנות לחימה. בוריס לא הדגיש את הפן הזה. יותר את החיבור, הבדיקה איפה אתה באמת – מחובר או מנותק מהמרכז, הרבה עבודה בזוגות ומציאת הזיוף בתנועה.

יום אחד בוריס התחיל ללמד אותנו אפליקציה לחימתית. הוא הסביר שבעצם הסיבה שהוא מלמד אותנו היא שכאתה מוסיף את האפליקציה הלחימתית אתה לא ממש לומד משהו חדש – אתה פשוט שם הרבה יותר לחץ על המערכת. כשיש לחץ אתה בוחן למעשה את מה שבנית עד עכשיו. הבנייה לא קוראת בלחץ עצמו אבל זה כמו לבנות מגדל מקוביות ואז לשים עליו משקולת. אם הוא בנוי כהלכה – הוא לא יקרוס. אם הוא לא בנוי כהלכה – הוא יקרוס, תבנה מחדש!

אותו דבר אנחנו. אותה דבר המערכת הנפשית שלנו והעבודה הפנימית שלנו. הבנייה מתרחשת כל יום. אתה עובד על הדברים ומתבונן בהם ואז מגיעים משברים. אז מגיעים בעיות. אז מגיעות צרות, למה? למה זה קורה לי? למה שולחים לי את זה ברגע הכי הכי לא נעים?

אני זוכר שכשנכנסו למכונית והתחלנו לנסוע וראיתי את כל המיילים אמרתי ריבונו של עולם – למה דווקא עכשיו? דווקא עכשיו מפילים עלי את כל זה? למה?! אי אפשר אחר כך או לאט לאט? זה כמו הסיפור על אותו אחד שמלאך המוות בא לקחת אותו והוא אומר לו – אבל יש לי עוד מלא דברים שלא הספקתי! מלאך המוות מחייך ואומר: מוכר. זה המשפט היחידי שאני שומע כל היום בעבודה שלי.

ואז אתה מבין – לא סתם מגיע לך כל הבלגן. הכל מגיע כדי לראות – איפה אתה באמת נמצא? איפה אתה בעבודה הפנימית שלך? ואם אתה רואה שאתה במקום מזעזע – זה ממש בסדר. רק קבל את זה ששם אתה כרגע נמצא. זה לא אמור להסתיים ביום אחד. אתה לא אמור להיות מושלם. אתה בבנייה. אתה בהתפתחות.

ואם אתה מצליח – ורואה שהקוביות לא נופלות או שחלק מהן נופלות אבל לא קורעות את העולם לגזרים אתה מרגיש חיוך קטן. חיוך קטן ועדין שמנצנץ בתוך הלב שלך – לא משהו שאף אחד אחר רואה. לא משהו גרנדיוזי ומתלהב. זה חיוך של ילד קטן פנימי שאומר לך – אני אוהב אותך. חיכיתי כל החיים שתגן עלי, שתעזור לי. אני מאמין בך.

לאתר של רן ובר- התחלות חדשות http://newb.co.il

 


לא על הלחם לבדו.. צום מיצים

לא האמנתי שאני אחזיק מעמד יום שלם. רק מיץ? בלי אוכל? בלי קפה?! אבל היום עבר לו בניחותא וכך קמתי ביום שני בבוקר – אחרי שלא אכלתי כלום ביום ראשון.

יום שני היה כבר קצת יותר קשה, היו לי כאבי ראש וקצת מיחושים. שאלו אותי כמה זמן אני הולך לעשות "את הדבר הזה" ואמרתי תשובה כנה ולא מובנת לי – אין לי מושג.

באמת לא היה לי מושג. זה היה נראה לי כל כך קשה שכל מחשבה לקבע את זה בזמן – נניח שלושה ימים או חמישה ימים נראתה לי מפחידה. נראה, אמרתי. אשתי חייכה. זה בטח לא יחזיק מעמד אם פשוט תגיד "נראה".

אבל איך אפשר לא לאכול כמה ימים?! זה ממש נשמע מזעזע. אולי אנשים עם המון המון כח רצון, כאלה שיכולים לאכול הר – אולי להם זה מתאים

הצום של דני הותיר אותי עם הרהורים. אולי זה אפשרי? איך עושים את זה – שאלתי את עצמי. עובדה שאפשר. הסתכלתי עליו – הוא לא היה נראה גמור. לפעמים קצת חלש, אבל בסך הכל הוא אמר שהוא מרגיש מדהים.

מיצים? צום מיצים? רק לשתות מיצים כמה ימים?!

ראיתי כמה שאנחנו מחוברים לעולם הזה. כמה שהכל פה מפעיל אותנו. כמה פחד יש במערכת לגבי צום או כל סוג של הגבלה. זה כל כך קיצוני שאנחנו כבר מזהים את עצמנו עם הפחד בצורה כזאת שאנחנו מזדהים איתו.

לפעמים אפשר לשמוע מישהו אומר, "צום? אני לא יכול לעשות כזה דבר". מה זאת אומרת לא יכול? זה כמו שמישהו שמזוהה כל כך עם הכעס שלו ולא רואה שום אפשרות לשינוי, ואומר, "ככה אני. מה לעשות..".

כל מי שעשה קצת עבודה פנימית יודע שיש הרבה מה לעשות. זה שאדם מופעל על ידי כעסים זה לא אומר שהוא לא יוכל אף פעם להשתנות – אפילו במעט. כל היצמדות שלנו, כל היאחזות שלנו ל'ככה אני' כובלת אותנו.

העניין הוא להשתחרר מהכבלים המצומצמים האלה ולהבין שאנחנו נשמה אלוקית בגוף גשמי. הנשמה האלוקית לא מוגבלת במבנה כזה או אחר של הנפש. הנפש שלנו עברה תהליך של התקבעות בילדות – אתה מתנהג ככה.

אלו האפשרויות שלך לשרוד את המציאות – אצל אחד הדרך שלו לשרוד היא לרצות את השני, להיות נחמד, מתוק (ובדרך כלל 10-20 קילו מעל המשקל האידאלי שלו). אצל אחר – הדרך לשרוד את הילדות היתה להיות אגרסיבי, שתלטן, לקחת בכוח את מה שהוא חושב או חושבת שמגיע – וכמובן להרגיש תמיד שלא קיבל/ה מספיק.

דרך תהליכים בעבודת הנפש התחלתי לראות איך זה אפשרי – איך אפשר להוסיף עוד אפשרויות פעולה במקומות קשים וצרים שפעם התשובה שלי אליהם היתה מצומצמת. במקומות שפעם התגובה שלי היה צפויה מראש – לקיצוניות אחת או אחרת, עכשיו פתאום נפתחת פלאטה חדשה של צבעים וטעמים, עכשיו אפשר לבחור בתגובה אחרת.

לא תמיד. הרבה פעמים חוזרים כמובן לקיבעון והרבה פעמים מגלים שמה שחשבת שהוא חופש בתגובה הוא רק בשיכבה חיצונית ובשכבה מעט יותר עמוקה – שוב נראה שלא זזת. אבל לפחות רואים שזה אפשרי – בנפש.

מה עם הגוף? שאלתי את עצמי. אולי זה אפשרי גם בגוף? אבל איך אפשר לא לאכול כמה ימים?! זה ממש נשמע מזעזע. אולי אנשים עם המון המון כח רצון, כאלה שיכולים לאכול הר – אולי להם זה מתאים.

אולי זה מתאים לטיפוסים שהיו עושים סוגים משונים של יוגה בהודו. אבל אני?! מה ואיך זה קשור אלי? בסדר – מזון בריא, סבבה. האמת שאני מעדיף שילובים של מאקרו ומזון חי, וכשאני זוכר אני דווקא בקטע של בריאות, אבל לצום?

ביי ביי רעב

החלטתי לכתוב מבפנים. לא להסתפק בסיפור של דני. ביום ראשון בבוקר התחלתי לשתות מיץ. בתחילה חשבתי ששלושה ימים זה יכול להיות מדהים. צום מיצים נותן מנוחה למעיים ולפי אוהדי הרפואה הטבעית אמור ליצור תהליך של דה-טוקסיפיקציה – תהליך של ניקוי הרעלים מהגוף.

ביליתי קצת בקריאת חומרים לגבי צום מיצים והתהליך שהגוף אמור לעבור, וזה היה נשמע לי מתאים.
קראתי שבצום יש כמה תהליכים שונים שקורים בגוף ככל שהזמן עובר. האפקטיביות של צום של שלושה ימים גדולה הרבה יותר מאשר צום של יום והאפקטיביות של צום של עשרה ימים גדולה בהרבה מאשר צום של שלושה או חמישה ימים וכך הלאה.

בין שלושה לחמישה ימים נשמע לי ממש טוב. למרות שראיתי שלמעשה רק ביום השלישי הצום ממש מתחיל. בעצם, ביומיים הראשונים הגוף עוד לא נכנס ממש לתהליך הניקוי. כתוב גם שהרעב נעלם ביום השני או השלישי כמעט לגמרי. רעב נעלם? בצום?! איך אפשר לא להיות רעבים אם לא אוכלים? ההסבר הוא שהרעב קשור לפעילות מערכת העיכול. דווקא כשמערכת העיכול פעילה – יש רעב, וכאשר היא לא פעילה, כמו בצום למשל, הרעב שוכך.

הדבר המדהים הוא שהם צודקים. הרעב באמת נעלם! זה ממש לא ייאמן, אבל ככה זה עובד. אני לא זוכר אם זה היה כבר ביום השני או השלישי, אבל בגדול – הרעב פשוט נעלם. היו פעמים שהייתי כמעט צריך להכריח את עצמי לשתות קצת מיץ, אבל זה היה נראה לי המון (חצי כוס זה המון?!) אז הייתי שם קצת במקרר ומדלל את המיץ שלי עם מים ושותה. התחושה בגוף היתה נפלאה.

האמת שכבר הרבה זמן רציתי לעשות צום מיצים. פעם כשגרתי בניו יורק התחלתי לעשות צום מיצים, אבל ביום השני או אולי השלישי היתה לי כל כך הרבה אנרגיה שיצאתי לריצה של בערך שעה. בדרך חזרה הרגשתי שאני מתעלף וחייב לאכול – זה היה הסיום של הצום מיצים ההוא.

חוץ מזה – איך אפשר לעשות צום מיצים בתנאים "לא סטריליים"? זאת אומרת – מילא בניו יורק, היה לי זמן לנוח כל היום או כל מי שנוסע לסדנת צום מיצים, עם יוגה, הליכות ענוגות בטבע – אבל פה, בארץ, באמצע הבלגן, עם שלושה ילדים ואשה, עם עבודה, ולימוד ו.. ו… זה בטח בלתי אפשרי.

זה ממש אפשרי. אני משער שאם הייתי עושה את זה בטבע במקום שקט ורגוע עם הרבה זמן לנוח ולקחת זמן לעצמי זה היה הרבה יותר עמוק, אבל הרבה פעמים – זה מה שמונע אותנו! מרוב שרוצים תנאים אופטימליים, לא עושים. ואני גיליתי שלפחות לעצמי – זה ממש אפשרי גם פה, בתוך העולם.
זה כאילו להיות שגריר בעולם, כמו איזה חייזר שמסתובב בתוך העולם אבל לא מושרש או מקובע בו.

הצום גורם לתחושה אוורירית, לתחושה שאתה לא כבול בתאוות האכילה שלך, תחושה מרוממת. יש קצת עייפות וחלישות, אבל יש ערנות לפעמים יותר ממה שאני רגיל. בדרך כלל הימים שלי הם בעלי עליות וירידות חדות של עייפות – עם פיקים מזוייפים של כוסות אספרסו שכאילו מעירות אותי.

קפה בהפוכה

אספרסו. עוד נקודה. אחת הסיבות שחשבתי שלא אחזיק מעמד היא ההתמכרות לקפה. אולי אני נשמע קיצוני וזה לא נעים להגיד שאתה מכור למשהו – אבל אם אתה חייב משהו, אתה מכור אליו.

זאת עוד התקבעות של הנפש – אני חייב קפה. או אני חייבת ממתק. למה? למה חייב? כי אנחנו מכורים ומקובעים – אבל זה לא מוכרח להיות וחייבים לראות לפחות את האפשרות האחרת.

מבחינת החוויה – עברתי ואני עובר המון חוויות חדשות ולא מוכרות. יש איזושהי עייפות ואיטיות בגוף, אבל גם המון קלילות ושמחה. אני מרגיש הרבה הרבה יותר טוב. לפני יומיים הייתי אצל ההורים שלי ונשכבתי על הספה. הרגשתי מעולף. הרגשתי שאני חייב לנוח קצת. עצמתי את העיניים והרגשתי את הגוף שוקע בתוך הספה. ואז פשוט הרגשתי אושר פורץ בתוכי וממלא את כל הגוף, ממש תחושה פיזית שממלאת את הגוף. זה התחיל מהראש וירד לכיוון החזה.

אז ככה אני מוצא את עצמי כותב ביום השישי לצום המיצים הלא מתוכנן. בלי אף כוס קפה מאז שבת שעברה, לפי הערכה מדובר על לפחות 16 עד 20 כוסות קפה מפוספסות. כמה זמן ימשך הצום? אני לא יודע. אולי אפסיק היום. בכל מקרה – זה בוודאי יגמר בימים הקרובים. באופן מפתיע, עצם המחשבה לחזור לאכול מפחידה אותי. לאכול?! למה לאכול?


בכבודו ובעצמו. מהו כבודו ומהו עצמו? האם אלו מילים נרדפות או שמרמזות על קשר עמוק יותר?

מובא בהגדה של פסח:

..ויוצאנו השם ממצרים, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח. אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. שנאמר, ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני השם..

מכאן לומדים שהקב"ה כביכול בעצמו עשה את השפטים במצרים, כתוב בהגדה – בכבודו ובעצמו. מהו כבודו ומהו עצמו? אם לא מדקדקים במילים – נראה בעיברית מודרנית שזהו "ביטוי", כבודו ועצמו – זאת אומרת הוא ולא אחר. כמו שכתוב לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח.

מהו כבודו של אדם ומהו עצמו? אם אדם טורח ומגיע בכבודו ובעצמו, מדוע כתובות שתי מילים? מדוע לא מספיק שיהיה כתוב שהוא מגיע בעצמו?

פירוש מעניין נמצא בהגדה של פסח של האריז"ל – כותב רבי נתן שפירא הירושלמי בהגדה של פסח של האריז"ל :"..וז"ש "אני הוא", מלכות של הז"א שהוא הא"ס הוא העיקר ולא אחר. והוא הוא שהוצאנו ממצרים בכבודו. שהם הספירות שהם נקראים כבוד שלו. כמ"ש ז"ל (שבת קיג,א) "פלוני קארי למאני מכבדותי", שהמלבושים מכבדים את האדם והוא מכבד אותם. ז"ש "אלא הקב"ה בכבודו" שהן המלבושים שלו שהם הספירות, "ובעצמו" שהוא עצמותו שהוא הארתו שהוא נשמה להם, ונתן כח הנשמה להגוף שהם הספירות כדי להוציא את ישראל ממצרים. כך יזכו אותנו לראות אותה ההארה במהרה בימינו, שיוציאנו מהגלות הזה וישלח לנו משיחנו אמן סלה. "

זאת אומרת שהקב"ה הוציא את ישראל ממצרים על ידי "כבודו", שזה דבר אחד ועל ידי "עצמו" שהוא דבר אחר. מבואר כאן שכבודו – אלו המלבושים שלו. הכבוד הוא מלבוש של האדם. במקרה שלנו – כבודו, הן הספירות. הנהגות השם בעולם – חסד,גבורה,תפארת וכיוב'. הספירות הן ההנהגות, הביטוי של התגלות השם יתברך בעולם. ועצמו – זאת עצמותו יתברך, בה אין לנו תפיסה ונגיעה. זה כביכול הפנימיות, או המקור העמוק. אם כן – מדוע מופיעים שניהם? אפשר להבין מכך שאם היה כתוב רק כבודו, היינו יכולים להסיק שאומנם זה לא מלאך אבל חס ושלום אולי הספירות הן כוחות נפרדים? ואז שוב לא היה הקב"ה ישירות מציל אותנו אלא היה משתמש בכח חיצוני נוסף ונפרד. ואם היה מופיע רק "עצמו" – אפשר היה להגיע לטעות ולסבור שאותם הכוחות למעשה שהוציאו את עם ישראל ממצרים הם עצמותו יתברך. אפשר היה להסיק שהגילוי זה העצם.

לכן מבואר לנו – בכבודו ובעצמו. למעשה ביציאת מצרים הקב"ה ב"עצמו", בעצמותו הוציא אותנו ממצרים ונתן את הכוח ל"כבודו", ללבושיו, לספירות – לבצע את היציאה עצמה. אפשר להגיד שהוא האציל מהארתו לתת כח לספירות לפעול. בכך אנו רואים את האחדות ולא חס ושלום את הנפרדות.

איך זה קשור אלינו? צריך להבין שגם לנו יש "בכבודו ובעצמו". גם אצלנו יש את הרבדים החיצוניים שלנו ואת הנקודה העמוקה הפנימית שלנו, העצמית שלנו, ה"עצם" שלנו. כשאנחנו רוצים לצאת מהגלות הפרטית שלנו, ורבינו הקדוש כותב כי עיקר הגלות היא בנפש – אנחנו צריכים להגיע בכבודנו ובעצמנו. לא לחכות למלאך או לשרף שבתפיסתנו חיצוני לנו אלא לאגור ולרכז את כל הכוחות שלנו – הן את הכוחות החיצוניים שלנו, החסד שלנו, הגבורה שלנו, התפארת שלנו וכיוב' אבל לא לשכוח גם את הנקודה הפנימית ביותר שלנו. להביא את הכל לעבודה הפנימית.

לזכור שהכוחות הנפשיים שלנו בסך הכל משרתים את הנקודה הפנימית ביותר שלנו. לא לחשוב חס ושלום שאני "חסד" או שאני "גבורה". אלא להבין שהם משרתים את הנקודה הפנימית שאין לה צורה, שם או מחשבה. נקודת העצם שהיא מעבר לכל הגדרה, שהיא מעבר לכל גדר אבל היא צריכה גדרים – הגדרות, וכלים ומלבושים כדי להתבטא בעולם.

שנזכה לגאולה פרטית וכללית, גאולת הנפש וגאולת כלל עם ישראל במהרה בימינו אמן.

 

 


הלכות סדר ליל פסח / הרב ישראל אסולין

רב בית הכנסת הספרדי שבת אחים במודיעין – הרב ישראל אסולין שליט"א:

מאז ומעולם היה חג הפסח מרכז תשומת לב רבה. בעיקר סביב "ליל הסדר" ערב משפחתי מיוחד, מרגש ורב רושם. המבוגרים והילדים נקראים בו לחוות יחד את חווית הבראשית, תחילתו של העם, יציאתו ממצב של עבדות חסר תקווה, מושפל, מעונה, בניו מומתים ומושלכים אל היאור, ולפתע התערבות אלוקית החושפת את יוצר הבריאה ובעל הבית האמיתי. ומאידך מלמדת על אפסיות האדם, מצרים האימפריה הכבירה באותם זמנים מוכה ומובסת צבאית, כלכלית ומדינית. ובני ישראל יוצאים ביד רמה לחרות עולם.

ג    ג    ג

הפרטים של ליל הסדר מרובים הם מאוד, ועל כן ראינו לנכון על פי בקשת הציבור ללקט את כל ההלכות הדינים והמנהגים של יום זה, נקווה שהדברים הנכתבים כאן יועילו ויהיו לעזר ולתועלת.

 

בברכת חג כשר ושמח

הרב ישראל אסולין

רב בית הכנסת

 

הלכות סדר ערב וליל פסח:

מפני שפרטי הלילה מרובים, ואולי ישכח משהו. חכמים קבעו סדר ללילה זה.

(הסדר המקובל אצלינו מיוחס לרש"י).

מצוות צדקה  לפני הפסח

א. בימים קדושים אלה אשר לפני החג יזרז אדם את עצמו בקיום מצוות צדקה ביתר שאת ולא יתעסק רק בעניני ביתו להרבות בכסות ובמאכלים נאים וישכח את העניים והמשפחות הנצרכות.

ב. וישים נגד עיניו מה שכתב בספר הזוהר הק' [פר' בראשית] בגודל עונשו של המונע עצמו ממצות צדקה בימים אלה וזה לשונו: פתח רבי שמעון ואמר: כל מי ששמח במועדים אלה ואינו נותן חלק גם לקב"ה ההוא רע עין שטן שונא בא ומקטרג עליו ומוציא אותו מן העולם וכמה צרות הוא מביא עליו. כי חלקו של הקב"ה הוא מה שמשמח את העני כפי יכולתו, כי בימים אלו בא הקב"ה לראות את הכלים השבורים שלו[=העניים], ורואה שאין להם במה לשמוח ובוכה עליהם וכו' ואותו מקטרג תובע רשות לרדוף אחרי אותו בן אדם [שלא נתן משלו לעני] וכו'

ג. סימן יפה מצאו חכמים למצוות צדקה בפסח, כי בתורה כתוב "מצת" חסר וא"ו ובראשי תיבות היא רומזת צדקה תציל ממות.

 

דיני הבדיקה

א. אור לארבעה עשר (השנה זה ביום ראשון) ליל י"ד בניסן, בודקים את החמץ לאור הנר בכל מקום שרגיל להיות שם חמץ.

ב. נוהגים להניח לפני הבדיקה עשרה פתיתי לחם בפינות הבית עטופים בנייר ושאין כזית בכל אחד מהם, ושאינם ניתנים לפירור. והבודק מחזר אחריהם, וכן אחר החמץ שבביתו.

ג. לפני הבדיקה יברך בא"ה אמ"ה  אקב"ו "על ביעור חמץ" וצריך לכוון בברכה זו גם על שריפת חמץ שיעשה מחר.

 

דיני ערב פסח

א. ערב פסח אסור בעשיית מלאכה אחר חצות היום ומצווה להתרחץ, להסתפר ולגזוז ציפורניו קודם חצות.

ב. אסור לאכול מצה (שנילושה במים) בערב פסח.

ג. הבכורים מתענים תענית בכורות בערב פסח, ומשום טורח התענית הקילו למי שמשתתף בסיום מסכת או סעודת מצווה שטועם ממנה ונפטר מתענית.

ד. אם שכח למכור לגוי חמצו או תערובת חמץ ישאל ללא דיחוי את הרב כיצד עליו לנהוג.

ה. צריך להזהר לבדוק הירקות מן התולעים, ובטרם לכתו לבית הכנסת יערוך שולחנו לכבוד ליל הסדר ויכין מקום ישיבתו.

קדש:

–          יהיה שולחנו ערוך מבעוד יום כדי שכשיבוא לביתו יקדש מיד אחרי צאת הכוכבים

–          גם אנשים וגם הנשים חייבים בארבע כוסות.

–          מצווה לתת יין לפני התינוקות שהגיעו לחינוך (גיל 6) וכן לתת להם מיני מתיקה כדי שלא ישנו ויראו וישאלו.

–          ההסיבה צריכה להיות לצד שמאל. ואפילו איטר יד יסב על צד שמאל.

–          מצווה לקדש על יין אדום זכר לדם.

–          אפילו מי ששונא יין או שהיין מזיקו, ישתדל לשתות ארבע כוסות מיין צימוקים או מיץ ענבים טהור.

–          אם על ידי שתית יין מכל המינים שהוזכרו יבוא לידי חולי פנימי או יפול למשכב פטור.

–          שיעור הכוס, רביעית. שהוא: 86 גרם ( ולחזו"א 150 גרם).

–          ישתה לכתחילה את כל הכוס, ואם שתה רובו יצא. ואם היא כוס גדולה די שישתה רביעית כשהיא רוב הכוס.

–          צריך להזהר לשתות הרביעית בפעם אחת.

–          השומע קידוש צריך לכוון לצאת והמשמיע צריך לכוון להוציא.

–          סדר הקידוש: יין – קידוש – זמן(שהחיינו).

–          ישתה כוס הקידוש בהסיבה ואין צריך לברך ברכה אחרונה לאחר שתיתו.

ורחץ:

–          נוטל ידיו כדין נטילת ידים בשביל פת, בכלי. אבל בלי ברכה, שכל דבר שטיבולו במשקה טעון נטילה בלי ברכה.


כרפס:

–          יקח פחות מכזית כרפס, הבדוק מן התולעים. ועדיף שיקח מקלח הכרפס.

–          אם אינו מוצא כרפס יכול לקחת משאר ירקות.

–          יטבלנו בחומץ או במי מלח ויברך עליו בורא פרי האדמה.

–          בברכה זו יכוון לפטור את המרור (החסה).

–          אכילת כרפס אינה צריכה הסיבה, אבל אם רוצה לאכול בהסיבה יכול.

–          אין לאכול כזית כרפס כי על ידי זה הוא נכנס לספק ברכה אחרונה. ואם אכל כזית לא יברך ברכה אחרונה כי ספק ברכות להקל.

יחץ:

–          מן השלוש מצות המונחות לפניו יקח את המצה האמצעית ויבצענה לשתיים את החלק הקטן יניח בין שתי המצות השלימות והחלק הגדול ישמור לאפיקומן.

מגיד:

–          מגביע הקערה וכל מה שבתוכה, (ויש נוהגים להעביר אותה על ראש המסובין ואומרים בבהילו יצאנו ממצרים).

–          מתחיל לספר ביציאת מצרים (הגדה). וכל המרבה הרי זה משובח. [קורא מהא לחמא עד ב"א גאל ישראל].

–          אף הנשים חייבות בסיפור יציאת מצריים. ואם אינם יודעות לקרא יכולות לצאת ידי חובתן על ידי השמיעה, אבל אם אינן מבינות צריך לתרגם להם.

–          מוזגים כוס שניה לפני מה נשתנה, והבן שואל מה נשתנה. ואם אין בן, אשתו שואלתו, ואם לאו הוא שואל את עצמו, וקוראים את ההגדה בשמחה ובטוב לבב.

–          אסור להפסיק בדבור באמצע ההגדה, אם לא לצורך גדול.

–          כשמזכירים המכות נוהגים לשפוך קצת יין כנגד כל מכה.

–          כשמגיע ל"מצה זו" מגביה את המצה להראותה למסובין.

–          כשמגיע ל"מרור זה" מגביה ג"כ את המרור כדי להראותו למסובין.

–          אבל כשמגיע לפסח זה לא יגביה כדי להראות את הזרוע.

–          כשגומר את ההגדה מברך אשר גאלנו וכו' עד גאל ישראל ושותה כוס שניה בהסיבה על צד שמאל, בלי ברכה תחילה וסוף.

רחצה:

–          יטול ידיו בכלי כדת, ויברך על נטילת ידים.

מוציא:

–          יקח המצות כסדר שהינחם הפרוסה בין השלימות ויברך המוציא לחם מן הארץ.

מצה:

–          לאחר שבירך המוציא, יוריד המצא השלישית מידיו, ונשאר בידו רק העליונה וחצי השניה ומברך: "אקב"ו על אכילת מצה" ובוצע את השלימה העליונה ומן הפרוסה – משתיהם, כזית מכל אחת, ויאכלנה בהסיבה ביחד. [ושיעור כזית הוא כ-30 גרם].

–          אם אינו יכול לאכול את שני הכזיתים ביחד אוכל את הכזית של המצה העליונה, ואחר כך של הפרוסה. ובדיעבד אם אכל רק כזית אחד יצא.

–          אוכל אותם כדרך שהוא רגיל לאכול, רק יזהר שלא ישהה באכילתו יותר מארבע דקות. [וי"א ב2 דקות].

–          צריך לכוון שהוא מקיים מצוות אכילת מצה.

–          צריך להסב כשאוכל את המוציא.

–          צריך ללעוס את המצה יפה ואח"כ לבלוע אותה, ויזהר שלא יבלע בלי לעיסה. אבל אם בכ"ז בלע יצא יד"ח.

–          אסור לאכול עוד מאכל אחר עם המצה של המוציא כדי להעבירה ביתר קלות.

–          זמן אכילת מצה ומרור לכתחילה עד חצות הלילה. [ושנה זו תשס"ג עד –

מרור:

–          יקח כזית מרור ויטבילנה בחרוסת ויברך אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת מרור ויאכלנו בלי הסיבה.

–          יוצאים יד"ח בחזרת (חסה) שהיא עיקר המצווה ואם אין לו יכול לקחת ירקות מרים במקום חזרת.

–          אין יוצאים יד"ח במרור כבוש שלוק או מבושל.

כורך:

–          יקח כזית מצה מן המצה התחתונה וכורכה עם כזית מרור, טובלה בחרוסת, ואומר: "זכר למקדש כהלל הזקן וכו'", ואוכלם ביחד בהסיבה.

שולחן עורך:

–          יערוך שולחנו ויסעד ליבו כיד ה' הטובה עליו.

–          לא ימלא כרסו הרבה כדי שיוכל לאכול כזית מצה של אפיקומן לתיאבון.

–          יש מקומות שנהגו שלא לאכול בשר צלי בליל ראשון של פסח.


צפון:

–          אחר שגמרו את כל הסעודה אוכלים כזית מהמצה השמורה לאפיקומן.

–          קודם שאוכל אפיקומן אומר: "זכר לקורבן פסח הנאכל על השבע". ואוכלו בהסיבה.

–          אם היה שבע כ"כ עד שהוא קץ באכילתו, לא יצא ידי חובת אכילת אפיקומן, ולכן צריך להזהר בזמן הסעודה שלא יאכל יותר מדי.

–          יזהר לאכול את האפיקומן לפני חצות, ובדיעבד אפילו אכלו אחר חצות יצא ידי חובה.

–          אסור לאכול שום דבר אחֵר אחרי האפיקומן כדי שישאר טעם המצה בפיו. אבל מותר לשתות מים. [מלבד שתי הכוסות שאחרי ברכת המזון].

ברך:

–          יטול ידיו למים אחרונים, ישטוף הכוס וידיח אותו אפילו הוא נקי, ויברך ברכת המזון.

–          בברכת המזון אומר יעלה ויבא.

–          אפילו נזכר בהלל שלא אמר יעלה ויבא בברכת המזון חוזר ומברך ברכת המזון על הכוס.

–          כשגומר ברכת המזון מברך בורא פרי הגפן ושותה כוס שלישית בהסיבה.

–          אין לשתות יין בין כוס שלישית לכוס רביעית.

הלל:

–          אומר הלל בשמחה ובהתלהבות, להודות לה' על הניסים שעשה ועושה עמנו בכל זמן.

–          ממלא כוס רביעית ומתחיל לאמר "שפוך חמתך על הגויים".

–          גומר את ההלל ומתחיל "נשמת" עד הסוף, ושותה כוס רביעי בהסיבה, בלי ברכה תחילה. ואח"כ מברך ברכה אחרונה על היין (על הגפן).

נרצה:

–          אם עשה כך ה' ירצה אותו, ובזכות זה ה' יגאלנו גאולה שלימה.

–          מצווה שיספרו ביציאת מצרים כפי יכולתו. וכן יש נוהגים לומר כמה פיוטים אחרי שמסימים. כגון: חד גדיא(ויש בו סודות גדולים). וכן אחד מי יודע. ועוד.

 


להסכים להיות אנושי. להסכים להרגיש פגיע.

ראיתי היום איזה פרסומת של חברת קאוצ'ינג או השגת תוצאות או משהו מעורבב כזה. הכל נראה זוהר, הכל נראה טוב. הכל מכוון הצלחה. אנשים שמחים שמצליחים בחיים. נשמע ממש טוב. משהו היה חסר לי שם. שאלתי את עצמי – מה חסר? זה נראה טוב. זה בטח יכול להועיל לאנשים. זה יכול לקדם אותם ולהוציא אותם מתקיעויות.

זה נכון. אולי זה יכול לעזור אבל הרבה פעמים זה יכול לעשות ההפך! בנאדם מסתכל ואומר – וואלה, כולם מצליחים כאלה. אולי גם אני אתאמץ יותר ואהיה מוצלח? ואז הוא מתאמץ ומגיע לתוצאות – אבל לא מרגיש מוצלח אלא ממשיך לרוץ במרוץ למעלה. וזה לא משנה אם זה בחומריות או ברוחניות. כשאדם לא מקבל את המקום הקטן בתוכו – לא משנה מה הוא יעשה מבחוץ. אם אדם מסכים להיות אנושי. הכל יכול להשתנות.

להסכים להיות אנושי זה להבין שיש בתוכי נשמה קדושה ואינסופית. יש בתוכי נקודה טובה שאין באף אחד אחר ואני יכול להאיר בעזרתה מקצה העולם ועד סופו. להסכים להיות אנושי זה גם להבין שיש בתוכי נפש שעברה הרבה כאב בחיים והרבה אכזבות, או השפלות, או צער. והנפש הזאת היא חלק ממני והיא נמצאת בתוכי. אני יכול לקרוא לזה באינספור שמות אבל להיות אנושי זה להכיל הפכים. להבין שאני גם מדהים ואינסופי וגם קטן וחלש ופגיע.

להסכים להיות אנושי זה להסכים להרגיש את הפער העצום והמזעזע הזה בין חלקים שונים בתוכי – ולא לדחות אותו. להסכים להיות אנושי ופגיע – זה לתת מקום גם לאנשים אחרים להיות חלשים ופגיעים – בלי לשפוט אותם ולזלזל בהם אלא לראות גם את הנקודה האלוקית בהם וגם את הנקודה הנמוכה בהם ולהבין שגם הם – בדיוק כמוני – רוצים את הטוב בחיים.

שנזכה להסכים – להיות אנושיים.


זמן אמת – איך לפעול בזמן אמת?

אחת הבעיות שלנו לפעול בזמן אמת היא ההתניות שלנו מהפעולה בעבר. אנחנו רגילים לפעול בצורה מסויימת ולכן אם משהו בסיטואציה משתנה ולא מתאים לצורת הפעילות שאנחנו רגילים אליה – אנחנו יכולים לקפוא במקומנו או לקפוץ ולעשות פעולה שהרבה פעמים היא לא אחראית ונוכל להצטער עליה בעתיד.

כדי לפעול בזמן אמת אנחנו צריכים להתחיל להתחבר לכל החלקים שלנו. להבין שאנחנו מורכבים גם מחסד אבל גם מדין. גם מחלק מקבל ומבין וגם מחלק שהוא חותך ו"מיישר". אם אנחנו מוכנים לקבל את כל החלקים בתוכנו אנחנו יכולים לפעול טוב יותר בזמן אמת.


מה אנשים מחפשים בגוגל? מה אנשים מחפשים בפייסבוק?

אנשים מחפשים חיות. אנשים מחפשים משהו שייחיה אותם מבפנים. זה לא משנה איפה ולא משנה איך – אנשים רוצים להרגיש חיות, רוצים להרגיש תזוזה, רוצים להרגיש שמשהו קורה.

מה שפעם היו מספקים העיתונים והחדשות – מספקים היום אתרי האינטרנט, בין אם זה אתרי חיפוש כמו גוגל או רשתות חברתיות כמו פייסבוק או טוויטר. אבל בסופו של דבר מה שאנשים מחפשים זה חדשות, זה התחדשות.

איך אפשר להגיע להתחדשות? בעצם הבריאה מתחדשת בכל רגע ורגע. צריך להתחבר לתדר הזה שחושף בפנינו את ההתחדשות האינסופית. אבל הרבה יותר קל לאנשים למצוא התחדשות בחוץ מאשר להתחבר להתחדשות הפנימית.

הנפש שלנו צריכה התחדשות, הנפש שלנו זקוקה להתחדשות – השאלה היא מאיפה אנחנו מספקים לה את ההתחדשות הזאת. הרבה פעמים גם, כמו בג'נק פוד, אם אתה אוכל משהו קליל וזמין, לא יהיה לך תיאבון או רצון למשהו עמוק ומזין. (מעניין שזמין ומזין הם אותן אותיות בהתחלפות הסדר.)

אותו דבר בחדשות והתחדשות – אם אתה מתרגל להתחדשות הקלילה והמהירה, של אתרי החדשות – יכול להיות שלא תהיה לך סבלנות להתחדשות הפנימית שדורשת התבוננות ועבודה פנימית. אבל אם גם כשיוצאים החוצה זוכרים שזאת ממש לא ההזנה האמיתית שלנו – אפשר להפוך את סדר הדברים הפנימיים ולתת תשומת לב ולחפש את התחדשות שמתרחשת בקירבנו.

חיפוש נעים!


למה קוראים לפסח פסח? מה העניין של פסח? איך זה קשור לדיבור – להגדה? מה הקשר בין אמונה לבין דיבור?

לפי הפשט – על שום שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו.

בפנימיות מוסבר שהשם פסח הוא "פה סח". פה שמדבר. בגלות מצריים כתוב שהיינו בגלות הדעת. רק משה רבינו בחינת דעת הוא שהוציא אותנו ממצרים.

בפסח המצווה היא הגדה של פסח, סיפור יציאת מצרים. יש מצווה גדולה לספר ולהרבות בסיפור יציאת מצרים. צריך כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים ואם אין לו בנים ובנות לספר להם יספר לאשתו, או לחברו או אפילו לעצמו. העיקר להוציא בפה.

בפסח צריך להוציא בפה את האמונה. האמנתי כי אדבר. העניין בפסח הוא לספר את ההגדה ולערוך את הסדר. כמובן שעניין מרכזי בפסח זה המצות והשמרות מחמץ (שגם קשור לפה – בעניין האכילה) אבל הפסח סובב סביב ליל הסדר. לעשות סדר פנימי וסדר חיצוני.

בפסח אנחנו אומרים בפה. מעבירים הלאה לבנינו את סיפור יציאת מצרים ומלמדים את ליבנו את סודות האמונה. הלב הוא כמו הבן שלנו, "ושננתם לבניכם". גם ללב שלנו צריך לשנן כל הזמן את הטוב האינסופי. לספר לו על מלכות השם בעולם. על כך שהעולם יש בו סדר פנימי אינסופי שמונהג בחסד ורחמים על ידי מי שאמר והיה העולם.

בליל הסדר אנחנו זוכים להשריש בתוכנו את האמונה הקדושה.


זה התחיל בגואה: רן ובר חותם את המסע – חלק 2

לתחילת המאמר: זה התחיל בגואה: רן ובר חותם את המסע – חלק 1

נותן לי לעכל את מה שעובר עליי. לקחתי את הזמן, גמעתי את הדממה, תוך שאני מתנהל בקצב איטי, קצב פנימי יותר. בלי לרוץ לשום מקום. פשוט חווה את מה שקורה איתי.

 מאוחר יותר הלכתי לציון עצמו והשטחתי על קברו של רבי נחמן. שמעתי שיש כזה דבר, "וידוי לתלמיד חכם". מצב בו אדם מספר כל מה שעבר עליו בפני תלמיד חכם – או בציונו (קברו) של צדיק שנפטר. התחלתי לספר לו, לרבי נחמן, מה עבר עליי, והדברים פשוט פרצו ממני, עוד ועוד. סיפרתי דברים שלא זכרתי בעצמי. דברים שמזמן התביישתי בהם. בשלב מסוים הפסקתי והסתכלתי מסביב. הי! זה בית כנסת, איך אתה מדבר כאן ככה?

 אבל אז הרגשתי שרבי נחמן "מסתכל עליי" כאילו היה יועץ נישואין בן 50, ואומר: תוציא, תוציא, זה עוד כלום יחסית למה ששמעתי פה. והמילים המשיכו לצאת, עד שהפכו לגניחה חרישית. הרגשתי שאני הולך להתמוטט, ונשענתי על השיש השחור. התחלתי לנשום נשימות עמוקות. עמוקות הרבה יותר מכפי שהכרתי קודם לכן. כאילו הריאות שלי מתמלאות באוויר חדש, מתחדשות. והלב נפתח.

חברים טובים

בנסיעה הזאת התחלתי להבין שלמרות שבשנים האחרונות התעסקתי הרבה בפנימיות והתחברתי לחוויות מאוד עמוקות, היה חסר לי משהו. למרות שבשכל דיברתי על אור אינסוף ואפילו חוויתי פתיחה או שקט והתרחבות של התודעה, היה חסר לי משהו.

היה חסר לי לב.

זה היה מביש ומוזר להודות בכך בפני עצמי, אבל זאת היתה המציאות. בהמשך אותו מסע הגענו למז'יבוז', מקום קבורתו של רבי ישראל בעל שם טוב – מייסד תנועת החסידות. האווירה שם היתה נינוחה הרבה יותר. אומרים בברסלב בחיבה שאומן זה הניתוח ומז'יבוז' זה חדר ההתאוששות. במז'יבוז' הבנתי הרבה דברים. אחד מהם היה שרבי נחמן אמר לי בעדינות "רחמים", אבל אחר כך הבנתי שהוא מראה לי כמה הלב שלי סגור, כמה אני בעצם רחוק מהם. כמה אני עדיין תקוע בסרט של עצמי. איפה עם ישראל? איפה אהבה עמוקה יותר לילדים שלי? איפה החיבור האמיתי ללב?

 זה היה כל כך עדין, אבל גם כל כך כאב בו זמנית. כמו רופא טוב ונאמן שמצביע ברכות על המחלה.  רופא כזה שנותן לך הרגשה שיש על מי לסמוך. אבל מה אני עושה עכשיו? לאן אני הולך? מה אני נהיה, ברסלבר משוגע? מה, אני אתחיל לקפוץ ברחובות? אוי לה לבושה. אז באמת, מתברר שלא חייבים לקפוץ ברחובות כדי להתחבר לברסלב, ושעובדת קיומו של צדיק שאפשר להתקשר ולהתחבר אליו לא מחליפה את החיבור לשם יתברך, אלא להיפך.

 החלטתי במז'יבוז' שאני מחפש רצון בוער לקרבת השם ולב פתוח, שיש בי אמת ושמחה המיועדות לגשר בין העולמות הרוחניים לבין העולם הפיזי. התחלתי במסע. עוד פעם. הכול מתחיל מחדש כל פעם. כל פעם עדין יותר, כל פעם עמוק יותר.

 מצאתי איזון מסוים בין החיצוני לבין הפנימי, חיבור בין העולמות הפנימיים המסתוריים ביותר לבין עשייה יומיומית פשוטה ורגילה. איזון שכל פעם משתנה, כל פעם מאתגר אותי מחדש. בכל פעם מזכיר לי לא להירדם בעבודה הפנימית. וכשאני נרדם? בדרך כלל אשתי או אחד החברים מזכירים לי. מצאתי רצון להיטיב עם מי שסובב אותי ועם כל מי שאני יכול לתת לו משהו מתוכי. ובכלל, המילים "טוּב" ו"להיטיב" מקיפות אותי יותר ויותר.

 לא גיליתי את האור. לא הגעתי להארה. לא פתרתי את כל הבעיות של העולם וגם לא את כל הבעיות של עצמי. אבל אני בדרך. מעמיק בעזרת השם, ומגלה עוד רבדים של חושך ועוד ניצוצות של אור. הילדים יותר מחפשים את קירבתי ואשתי מחייכת הרבה יותר. אין פחות ניסיונות, אבל יש יותר כלים. ויש חברים. חברים טובים.


זה התחיל בגואה: רן ובר חותם את המסע – חלק 1

לא גיליתי את האור, לא הגעתי להארה, לא פתרתי את כל הבעיות של העולם וגם לא את אלו שלי. אבל אני בדרך. רן ובר חותם את המסע בין גואה לבין השם יתברך. פרק אחרון

לבסוף חזרתי בתשובה. והתחתנתי. האמת שזה קרה ביחד, אבל זה כבר סיפור אחר. העמקתי בלימודי היהדות, התחברתי לחסידות, לפנימיות, לגמרא, גמעתי הכול בשקיקה. נכנסתי במהירות לתוך העניינים.

 

כתבתי ספר על תהליך התשובה, כדי לעזור לבעלי תשובה אחרים. עשו עליי כתבת שער באחד השבועונים החרדיים. נולדו לי שלושה ילדים. הפכתי לחלוץ בתחום שידורי הווידאו היהודיים באינטרנט, הקמתי חלק מהאתרים הגדולים בארגוני הקירוב והפצת היהדות. הכול נראה מושלם.

ואז הגיע רבי נחמן.

 

שנים. שנים שחברים שלי ניסו לשכנע אותי לנסוע איתם לאומן בראש השנה. אבל אני סירבתי. מה אני, משוגע? מה אני צריך את כל הצדיקים האלה?! יש בורא לעולם, יש התבודדות (אפילו ש"רשמית" לא הייתי קשור לברסלב, היה לי רב שלימד אותי על התבודדות). חוץ מזה, למה להכניס את עצמי לנישות? אני יהודי. וזהו.

 

האמת שזה כבר היה מעצבן. וגם רבים מבין הלקוחות שלי היו ברסלב, ועשיתי הרבה אתרים ושידורים שקשורים לרבי נחמן – אז רבים חשבו שאני ברסלבר. נראה שהם ראו לפניי דברים שאני לא ראיתי. עדיין לא. בכל אופן, ממש לא התאים לי לנסוע, בעיקר לא בראש השנה. אז בסוף נסעתי דווקא בחודש אדר. החברים שלי שכנעו אותי. חברים טובים, אנשים מקסימים. לא יכולתי לסרב.

 

האוויר חדש, הלב נפתח

היתה השתלשלות אירועים משונה שבסופה החלטתי לנסוע, אבל אני זוכר שזאת היתה הפעם הראשונה שלפחות לא הייתי אנטי. זאת אומרת, אם הייתי נוסע לפני זה, הייתי בטח כל הזמן מנסה להוכיח לעצמי כמה זה לא זה. בסוף נסעתי, עם הסכמה פנימית לפחות לראות מה זה. ושמחתי שזה לא בראש השנה כי ככה אני לא אתלהב מהחגיגות וההמונים.

זה התחיל כשהאוטובוסים הגיעו לאזור מתחם הקבר, "הציון הקדוש". הרגשתי טוּב באוויר והטוּב הזה ליווה אותי לאורך כל אותה הנסיעה. זה היה כמו להיות כל הזמן בתוך שדה אנרגטי של מתיקות שלא תיאמן. בבוקר נערכה תפילת שחרית מוקדמת, בזמן הנץ החמה, ובאמצע הלמה בי מילה בחוזקה. זאת היתה המילה "רחמים". אני לא יכול להסביר את זה במילים, אבל היא מילאה את התודעה שלי.

זה היה יום חמישי, יום שאומרים בו תחנון ארוך בהמשך התפילה, ואותה מילה, על הטיותיה השונות, חזרה שוב ושוב. רחמים, רחום, תרחם על עם ישראל, ועוד כהנה. כאן עליי לציין, במאמר מוסגר, שבדרך כלל אני לא אוהב את התחנון של ימי שני וחמישי. אני פשוט לא מתחבר לזה. אבל באותה הפעם לא רציתי שזה ייגמר. בכל פעם הרחמים הלמו על סוגרי לבי, והציפו אותי בגעגוע לטוב האינסופי.

 

הסתובבתי ליד הציון, פתיתי שלג בודדים ירדו באיטיות. כמעט לא היו אנשים במקום. הכול נראה כמו תפאורה של תיאטרון. הרגשתי כאילו הזמן עומד מלכת, מחכה לי.

להמשך המאמר: זה התחיל בגואה: רן ובר חותם את המסע – חלק 2


זה התחיל בניו יורק: רן ובר נפרד מהמחרוזת ההודית ומהשיער הארוך – חלק 2

לתחילת המאמר: זה התחיל בניו יורק: רן ובר נפרד מהמחרוזת ההודית ומהשיער הארוך – חלק 1

הבנתי שזה קשור איכשהו לתורה הקדושה ולפנימיות של עם ישראל, אבל לא היה לי מושג איך אוכל ליישם את זה בחיי, כי תורה ומצוות ממש לא דברו אליי. אבל החוויה הפנימית שהשתקפה מהם משכה אותי. גם באותו מרכז לקבלה שלמדתי בו לא היתה הקפדה על קיום מצוות. לפחות לא עבור מי שהגיע מבחוץ. למדו שם, ביחד, יהודים וגויים – כך שגם המעצור הזה, של "העם הנבחר", לא היה שם. אחת המשוכות שכל מי שמתקרב ליהדות עובר בשלב כלשהו פשוט הונחה בצד.

 

בתקופה ההיא חזרתי לארץ לביקור של שבוע, שהלך והתארך. פשוט לא יכולתי לצאת מכאן. זה היה מאוד מוזר, אבל הרגשתי שאני פשוט לא יכול לצאת מהארץ. משהו השאיר אותי פה. נדרש לי עוד זמן כדי להבין שדווקא המצוות, דווקא הצמצום, פותח פתח גדול לאור האמת. אותה משוכה היתה למעשה ברכה, משום שגם אם באותה עת הרגשתי שהמצוות מכבידות – הרי שלאמתו של דבר, דווקא הצמצום פתח לי עולמות שלא היתה לי גישה אליהם קודם לכן. ובאופן דומה, דווקא כשהתחתנתי וצמצמתי את הקשר שלי עם העולם הנשי לאישה אחת, פתאום היכולת להתחבר לאהבה גברה בצורה משמעותית.

 

מצוות אמיתיות

תהליך ההתקרבות ליהדות הלך והעמיק. היה לי חבר טוב שאמר לי שאני יכול לבחור לי מצוות בעצמי. למשל, אם אני מרגיש שאני נוטה יותר מדי לאיכות שמשקפת ספירת החסד הקבלית וזקוק לאיזון של איכות הגבורה בחיי, אני יכול להחליט שהמצווה שלי היא לרוץ בפארק כל יום. זה נשמע לי כמו מצווה מצוינת, אם כי אולי קצת מטורללת. אבל מתברר שזה מאוד עזר לי לקבל עליי מצוות מאוחר יותר.

 

ראיתי שהגבורה והצמצום מועילים לי. בהדרגה לקחתי על עצמי מצוות "אמיתיות", וראיתי שאני מרגיש טוב אתן. לקחתי את הזמן שלי. לא כפיתי על עצמי לרוץ מהר מדי. ואם מזכירים ריצה, אני זוכר שבאחת הפעמים בפארק הירקון רצה מולי מישהי עם כלב. הבחנתי שהכלב מסתכל כל הזמן לכל הצדדים תוך כדי הריצה. בהתבוננות פנימית על עצמי גיליתי שאני בדיוק כמו הכלב… גם אני רץ ומסתכל לכל הצדדים. הרגשתי שהאנרגיה שלי מתבזבזת, והחלטתי למקד אותה. המשכתי לרוץ והסתכלתי ישר. פתאום קלטתי שזה מה שמכונה ביהדות "שמירת עיניים".

 

אם כך, המסע שלי – של סניאס מגניב שטס ברחבי העולם ומנגן במסיבות טראנס, מגדל שיער ארוך ובינתיים עושה עסקים חובקי עולם – התחיל להאט ולנחות. והנחיתה הזאת עשתה לי הרבה טוב. פתאום התחלתי לראות שהפרטים הקטנים, הנקודות הקטנות, אוצרים בתוכם עולם ומלואו.

 

התחלתי לקבל על עצמי עול תורה ומצוות. מישהו פעם הסביר שעול זה לא מה שאנחנו חושבים בדרך כלל. עול זה השם של החפץ המתכתי ששמים על גבה של בהמת משא, כדי לחלק את המשקל בצורה נכונה. כדי להקל עליה. זאת אומרת שעול תורה ומצוות לא מכביד על האדם, אלא להפך. ישנם קשיים בחיים והדברים לא פשוטים, אבל התשובה מאפשרת לאדם לקבל כלים וזוויות חדשות כדי להתמודד עם החיים.

 

כששאלו אותי אם אני חוזר בתשובה תמיד אמרתי שלא. אמרתי שאני מתקרב ליהדות ורוצה להתקרב לבורא עולם. בהתחלה בכלל לא הלכתי עם כיפה: סוף סוף נפטרתי מהמחרוזת ההודית ומהשיער הארוך, סוף סוף אני מתחיל להראות כמו בנאדם נורמלי, בלי נפרדות מהחברה. אחד כמו כולם. אז עכשיו להיכנס לסרט חדש? עכשיו אני אתחיל ללכת עם כיפה ולהיות שונה מכולם?

 

לא דחקתי בעצמי. לא קפצתי מהר על תשובות חיצוניות ופשוטות. לאט לאט באמת השתניתי מבחינה חיצונית, אבל השתדלתי לשמור על קשר פנימי. מה קורה אתי? זה באמת מתאים לי, מה שקורה פה? אם בניו יורק התחלתי להבין את הקשר בין עולמות עליונים לתחתונים, בישראל התחלתי להבין את הקשר בין ימין לשמאל – בין חסד לבין גבורה.