חנוכה – אורות האמת, שיעור וידאו


שבת חנוכה – על האור של חנוכה ועל האור של שבת ועל איש וביתו…


שיעור וידאו לחג הסוכות: ארבעת המינים, ניצחתי ואנצח

שיעור לנשים מהמדרשה לנשים של מיכל סוויד בנתניה – נצחתי ואנצח…


חג סוכות – שיעור וידאו: למה לצאת מהבית?!

למה לצאת מהבית? למה בכלל לנסוע ולהטלטל בדרכים? מה העניין של סוכות?!


הכנה ליום הכיפורים תשע"ב – שיעור וידאו עם רן ובר

השיעור מתחיל קצת מרשמים מראש השנה באומן ואז נכנס לעניינים של יום הכיפורים…

בין המצרים – להרגיש את הכאב, ולהיות איתו.

אנחנו עכשיו בתקופת בין המיצרים – שלושה שבועות בין י"ז תמוז לבין תשעה באב. כידוע, לפי היהדות, כל תאריך בשנה שבו חל חג או מועד הוא לא אקראי אלא מוכן מששת ימי בראשית מבחינה רוחנית לאותו מאורע. זאת אומרת – לדוגמא, האור הרוחני שהיה בעולם ביציאת מצרים יורד מחדש לעולם כל שנה בזמן פסח, האור הרוחני של פורים – חל כל שנה דווקא בפורים וכו'.

המחזור השנתי הוא מחזור של "חילופי עונות אנרגטיים", ובכל זמן, מעבר לעבודה התמידית הפנימית של האדם – יש התנוצצות של אור, של בחינה מסויימת בעבודה הפנימית שאיתה אפשר להעמיק, שאיתה אפשר להגיע לעלייה רוחנית מסוימת.

בין המיצרים זאת תקופה של חושך. תקופה של חורבן ואבל. מה אני אמור לעשות בזמן שכזה? למה שוב ושוב מתאבלים על חורבן בית המקדש? ועוד שלושה שבועות תמימים? לא מגיע לנו איזה קיצור על התנהגות טובה?

בחיים באופן כללי, הנטייה היא תמיד לחפש את הטוב ואת השמח ולהתרחק מהקודר והעצוב.
יש בנטייה הזאת נקודה בריאה – אכן האדם צריך תמיד לתור ולחפש את הטוב. להוסיף עוד ועוד טוב בחייו, להוסיף שמחה, להתקרב לטוב האמיתי והאינסופי שגנוז בו. מהבחינה הזאת – טוב שהאדם מחפש את המענג, המשמח, המעורר רוחנית.

אולם, כדי להוסיף טוב, צריך לפעמים להכיר בחסרון. דווקא החסרון הוא מנוף ותנופה לעלייה האמיתית. אם אדם מרגיש שהכל בסדר – מה ידחוף אותו לעלייה? אולי להיפך, הוא עלול להכנס לשאננות. הכל בסדר, הוא יכול להגיד לעצמו ולשקוע במהלך של התאבנות והתקבעות.

הצדיקים במהלך הדורות מלמדים אותנו שצריך לעלות מחיל אל חיל ולשאוף להוסיף תמיד עוד ועוד טוב. גם אם אתה חושב שאתה כבר במקום מעולה – האם כל מי שמסביבך הגיע לתיקונו? ואם מסתכלים על הדברים באופן הרבה יותר פנימי ומחובר – אם אני עדיין רואה מסביבי סבל, אם אני עדיין רואה מסביבי חסרונות וכאב – כל החסרונות וכל הכאב הוא בעצם בתוכי! כי מה שאני רואה הוא השתקפות של התודעה שלי. לא סתם מראים לי את זה. ולכן מתוך כך אנו לומדים שאפילו אם אדם מרגיש שהוא כבר "בסדר" וכבר "הגיע", מהסתכלות פשוטה בעולם מסביבו (או קרוב יותר– נניח אשתו, ילדיו וחבריו), אפשר להבין שהעבודה עוד לא הסתיימה. אולי רק התחילה.

בין המצרים זה זמן בו נראים לנו החסרונות שלנו במלוא עוצמתם. הבית חרב, אנחנו בגלות נוראית. הסתכלות מהירה בעולם סביבנו או בכותרות העיתונים מראה לאדם עד כמה אנחנו בחורבן. זה לא כדי לייאש אותנו! אלא כדי להצביע על המקום שאנחנו נמצאים בו.

כשאדם, לדוגמא, רוצה לקבל עזרה – רוצה חילוץ של מסוק. היאכטה שלו נטרפה בלב ים והוא תקוע על אי קטן, או סלע של מטר על מטר והוא מצליח להתקשר למסוק – שואלים אותו: "איפה אתה? עד כמה קשה המצב?" אם הוא לא עונה תשובה אמיתית, אף פעם לא יוכלו לחלץ אותו! אם במקום להגיד – אני תקוע על סלע של מטר על מטר, שני קילומטר צפונית מהאי הגדול, היאכטה שלי נהרסה לגמרי, אין לי כלום אפילו הבגדים שלי חצי קרועים – הוא אומר את ההפך, אני יושב באי המרכזי על הבר, שותה פינה קולדה. אז הם במקום לחלץ אותו יגידו – יופי, תהנה. מה הוא הרוויח פה? כלום. הוא נשאר עדיין תקוע על הסלע. המצב אפילו החמיר! עכשיו גם לא יחפשו אותו. עוד קודם אולי כשלא היה חוזר, לפחות היו יוצאים עם המסוק לחפש אותו. עכשיו הוא אמר שהכל בסדר אז כולם רגועים.

הנמשל הוא המצב הרוחני שלנו. אם אדם כבר טופח לעצמו על השכם – יהיה לו קשה מאוד לצאת מהאשליה. יהיה לו קשה מאוד להתקדם ולצאת מהבוץ שלו – וכל אחד והבוץ הספציפי שלו, כל אחד והחסרון המיוחד והייחודי שלו, כל אחד והכאב האישי שלו.

בין המצרים זה הזמן של לראות את הכאב שלי. לראות את המקום שלי. לפגוש את הקטנות שלי ולא לנסות להעלים את זה. לא לנסות להפטר מזה – אלא להתאבל על זה. לבקש על זה. להתחנן על זה – אם יש לי מספיק כוחות. ואם לא – פשוט להרגיש את הצער הזה, את הצער של הגלות. פשוט להיות עם זה.

אחרי תשעה באב, מתחילה תקופה אחרת שמובילה לאלול – חודש התשובה והקירבה. חודש אב – יש אומרים ראשי תיבות : "אלול בא", וחודש אלול: "אני לדודי ודודי לי". כמו שנאמר בחסידות – המלך בשדה. דווקא בחודש אלול, אחרי הכאב והחורבן של בין המצרים, של שלושת השבועות מתגלה הקשר הבלתי תלוי בין עם ישראל לבין אלוקיו. וזאת ההכנה לראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, שהם שיא הקרבה והאיחוד.

אז בין המצרים מציגים לי תמונה של חסרון. ואני מבין שהעבודה שלי בזמן הזה היא לא להתעלם מהחסרון אלא להפך, לכאוב אותו. וזה חורבן הבית הפרטי שלי, ומי שיכול – כמובן להתחבר לחורבן הבית הכללי של עם ישראל. השכינה בגלות. הכל הפוך בעולם הזה! כל כך הרבה שקר מסביבנו, כל כך הרבה השפעות חומריות שלא קשורות לנשמה שלנו. כל כך קשה להתחבר לנקודה הפנימית, כל העולם הזה – הסחת הדעת אחת גדולה. זה המון כאב וכל אחד מתחבר לנקודה שקרובה לליבו.

עיקר העניין הוא לא לבעט בייסורים. לא להתעלם ממה שעובר עלי. ואם אני לא מרגיש כלום – זה החסרון שלי בעצמו! זה הכאב שלי. האריז"ל, גדול המקובלים של צפת, אמר לפני כארבע מאות שנה פחות או יותר – מי שלא בוכה על חורבן בית המקדש, שיבכה על עצמו. שיבכה על החורבן שלו! (על זה שהוא לא מרגיש). וזה היה לפני כ400 שנה, מאז הלב שלנו הלך ונאטם, הלך ונסגר.

אחד מהצדיקים של דורנו אמר לי פעם שירידת הדורות היא לא בשכל, אלא בלב. זה לא שאנחנו פחות מבינים בשכל (אולי גם) אבל עיקר העניין הוא שהלב שלנו סגור. עיקר הבעיה בדור שלנו זה האטימות והחיצוניות.

אבל השלב הראשון זה לראות איפה אני. אם אני מוכן להכיר במקום שלי, אני יכול לבקש עזרה אמיתית. ואז אני עושה מקום לישועה שתגיע.

לאתר של רן ובר – התחלות חדשות http://newb.co.il

לספרו החדש התגלות http://hitgalut.co.il

 




למי אכפת? או למה נחרב בית המקדש. שיעור וידאו לבין המיצרים.

למה נחרב בית המקדש השני? בגלל שנאת חינם. ידוע הסיפור המפורסם בגמרא על קמצא ובר קמצא – בשיעור הפעם נגע באחד הרבדים הקשורים לסיפור – העובדה שהחכמים לא מחו. העובדה שהיה "ניחא ליה". היה נוח יותר לא למחות ולא "להסתבך". כשאנחנו מפנים עורף, מנתקים את עצמנו מהאחר, מהסבל שלו ומהכאב שלו – וכך מנסים לפתור באופן מדומה את הכאב שלנו, אנחנו מחריבים את עצמנו ואת כל העולם. על כך ועוד בשיעור הפעם…


שיעור וידאו – קיצור שיעור שבועות תשע"א


דבר אל הלאמפה: או מה עושים בליל הסדר עם אנשים שממש לא בקטע…

התמונה חוזרת על עצמה בהרבה בתים בישראל. אתה מגיע לבית ההורים, שביקשו שתעביר שם את הסדר, מבית הכנסת השכונתי. מילא שזה לאו דווקא הבית כנסת האהוב עלייך. אבל ברוך השם – התפללת תפילת ערבית של חג הפסח. קראת את ההלל. התחלת את עבודת ליל הסדר. אתה חוזר מבית הכנסת בשמחה לבית ההורים.

כשאתה נכנס בדלת יש תכונה מוזרה בחדר, כולם זזים ממקום למקום, מסתכלים בדאגה על השעון ואז כשרואים אותך נרגעים לרגע ושואגים – הוא סוף סוף הגיע, אפשר להתחיל את הסדר. אתה מתיישב בראש השולחן, לידך כמה אנשים שמחכים למנה העיקרית וברחבי הבית פזורים שאר בני המשפחה עסוקים בענייניהם. מתחיל הלחץ – יש את אלו שרוצים כבר לסיים ויש את אלו שעוד לא התחילו.

הרבה אנשים שחוזרים בתשובה מגלים שהם הופכים בין לילה ל"דוס המשפחתי". כזה אחד שפונים אליו בעת צרה. אתה הופך להיות "הנציג של היהדות". לפעמים חוטף תלונות, לפעמים שואלים אותך באמת דברים רלוונטיים בהלכה אבל בגדול – הדמות שלך מרחפת באויר בתור הדוס המשפחתי. ובפסח? אתה עורך את הסדר.

בחזרה אל הסדר – מה עושים עם כל הבלאגן הזה? איך מעבירים סדר לאנשים שלא באמת מתעניינים בסדר? אנשים טובים, שבסך הכל רוצים להפגש לחוויה תרבותית מסורתית. לסעודה משותפת בצל החג הקדוש. לא יותר מידי להדר, לא להכנס יותר מידי עמוק, אוכל טוב, אתה יודע. מסורת וזה..

הכל תלוי בתדר שלך – מכווץ או מכיל?

בעצם – הכל באמת תלוי בך. הכל באמת תלוי מה אתה מביא איתך. מה התדר שלך. אם העניין שלך הוא להתכווץ ולהתבייש – אתה בעצם משתף פעולה עם התדר העצבני והלוחץ שלהם. אתה בעצם נכנס למשחק התפקידים. אבל זאת לא האפשרות היחידה. זאת אומנם האפשרות הפשוטה והאוטומטית – אבל היא לא היחידה.

אתה יכול להיות שם. גם אם אתה מרגיש את חוסר הסבלנות, את חוסר הרצון – לפעמים צריך להתעלות מעל זה. לא לשתף עם זה פעולה. גם לא להתנגד לזה. להבין שזה מה שיש עכשיו. זה המקום שהקב"ה שם אותך – והוא שם אותך שם דווקא כי שם התיקון, שם המקום שאתה יכול להאיר ולתת. לא בצורה מופרזת – לא על ידי "לדחוף את הדברים לפנים", אלא מתוך המקום הטוב שלך. מתוך המקום של השיתוף והרצון להביא את הטוב לאחרים. אבל בלי לדחוק.

כולם רוצים להיות ב-סדר

כל מי שהגיע לשולחן הסדר, בעצם רוצה להשתתף בסדר. כל אחד בדרגה שלו, כל אחד עם העניין שלו – אבל כולם פה לאותה המטרה. מישהו פעם אמר שמדובר על ארבעה בנים, ואפילו הרשע שם הוא עוד בסדר – כי יש בן חמישי שבכלל לא נמצא בשולחן הסדר.. הוא זרוק באיזה מקום בדרום אמריקה ואפילו לא הגיע לסדר. הרשע לפחות בא לשאול קושיות בסדר. לפחות יש לו איזה קשר למה שקורה!

הרבה אנשים כבר אין להם כח לסדר בגלל שאין להם חיבור. לפעמים גם מי שהעביר להם את הסדר כל החיים שלהם העביר אותו בצורה משעממת או חיצונית עבורם – כולם רוצים את הטוב. כולם רוצים חיבור. רק לפעמים זה נסתר – אם אתה לא מוסיף התנגדויות משלך, דברים טובים ומפתיעים יכולים לקרות. פתאום מישהו מביא איזה סיפור מרתק, או מישהו אחר שהיה נראה שהוא בהתנגדויות וחשבת שהשאלות שלו מקניטות – בעצם באמת התעניין במה שאמרת ורק רצה להעמיק או להבין או פשוט להשתתף ולהיות חלק ולהביע את עצמו.

להריץ קדימה עד האוכל ואז לקחת את הזמן ולשתף בסיפור יציאת מצרים

אז קודם כל דבר אחד חשוב לדעת, לפי החתם סופר כמדומני – צריך לערוך את הסדר מהר יחסית ולהגיע לאוכל ואז לספר בפרוטרוט את הסיפור של יציאת מצרים. זאת אומרת כמובן לספר את ההגדה בנחת, בשמחה ובהתלהבות – אבל את כל המדרשים מאירי העיניים וכל הנקודות הפנימיות, להשאיר לזמן מאוחר יותר בערב. ככה הילדים ישארו ערים לפחות עד פסח מצה ומרור.

בצורה הזאת גם רוב המסובים, גם אלו שלא לגמרי בעניינים יוכלו לעקוב אחרי מהלך ההגדה ובאוכל – להשתתף או פשוט להנות מהסעודה. לפעמים יוצא שבזמן הסעודה חלק אוכלים וחלק ידונו איתך וישמעו בשמחה את מהלך סיפור יציאת מצרים בפירוט ובהעמקה. העיקר לתת לכל אחד את התחושה האמיתית – שהוא רצוי. שהוא חלק. שזה הסיפור האישי שלו, כמו שזה הסיפור של כל העם ביחד.

דבר עם הלאמפה – בהתלהבות!

אולי הדבר המרתיע ביותר אנשים שאמורים להעביר את ליל הסדר עם כאלו "שלא ממש בקטע" הוא הפחד שהם פשוט ידברו מול קיר. לא משנה מה שהם יאמרו, כמה שזה יכול להלהיב אנשים אחרים ששומעים את זה – אותם משתתפים בסדר שלהם ישארו עם פנים חתומות ולא יתחברו. לדבר עם קיר זה קשה. לדבר עם קיר בהתלהבות – עוד יותר קשה!

אחד הדברים שחיזק אותי בזה היה סיפור על רבי נתן בסדר פסח. אומנם ככל הנראה הכוונה בסיפור שונה לגמרי, אבל אפשר ללמוד ממנו או לקבל נקודה מסוימת. הסיפור הוא שרבי נתן היה אומר את ההגדה כשהוא פונה לכיוון הקיר בביתו – והוא היה אומר את ההגדה בהתלהבות! מסבירים שהסיבה היתה שהוא כל כך התלהט והתלהב שהוא לא יכל להסתכל על בני ביתו או אנשים אחרים וגם אם היה יושב איתם בשולחן היה טומן את פניו בידיו מרוב התלהבות. אולם עדיין – בערכנו אפשר ללמוד שגם מול קיר הוא היה מגיד את ההגדה בהתלהבות!

השנה – גם אם תפגשו קיר בסדר או אם תרגישו שאתם מדברים "עם המנורה" – תזכרו ברבי נתן שאמר את ההגדה אל מול הקיר.

שנזכה לעבור דרך קירות. שנזכה לפתוח לבבות. שנזכה שיפתח בעיקר הלב שלנו ושזה ישפיע ויביא שמחה לסביבה שלנו.


למה משה רבינו לא מופיע בהגדה של פסח? למה השם של משה לא מופיע למרות שהוא למעשה היה השליח שהוציא אותנו ממצרים בפועל?

עורר אותי לשאלה הזאת ידידי נועם תהילים מאתר נישמת כל חי : http://www.nishmatkolhai.co.il/ :

למה משה רבינו לא מופיע בהגדה? הרי בתורה כתוב במפורש את כל מה שהוא עשה ביציאת מצרים? למה בהגדה זה לא מופיע? זאת כבר שאלה ששאלו המפרשים – מה הסיבה?

ראשית על פי הפשט של הדברים  – משה רבינו אכן מופיע במאמר יוסי הגלילי, והאמינו בהשם ובמשה עבדו. אם ממשיכים ברובד הפשט יש המסבירים שהסיבה העיקרית שמשה לא מופיע במפורש בהגדה היא כדי שעם ישראל לא יטעה חס ושלום וייחס את הדברים למשה עצמו ולא להשם יתברך. כמו שכתוב – אני ולא שרף, אני ולא מלאך, אני ולא שליח. כדי שעם ישראל ידע שאין עוד מלבדו – שרק השם יתברך הוא זה שעשה, עושה ויעשה הכל בעולם.

עדיין הקושיה קיימת. הרי אנחנו יודעים שללא משה, ללא הצדיק, ללא משיח צדקנו – אדם לא יכול לצאת מהגלות לגאולה. וגם אם לאדם עצמו יש התנוצצות של גאולה פרטית – בוודאי עם ישראל בכללו צריך את הצדיק כדי לצאת לגאולה האמיתית. אז למה זה לא מפורש יותר בהגדה? הרי בתורה – הכל כתוב בצורה מאוד ברורה ומפורשת, כל סיפור התלאות שעבר משה רבינו עם פרעה, כל מהלך העניינים גם במצרים, גם במדבר – עם הקשיים עם עם ישראל, עם התפילות עלינו, הנסיונות האינסופיים להמתיק את הדינים מעלינו, וההתחזקות האינסופית – למה זה לא מוזכר?

אלא צריך להבין מהי ההגדה ומהו תפקידה. בליל פסח, אנחנו נמצאים בנקודה של גאולה. אנחנו יושבים בשולחן הפסח כבני חורין. יושבים בהסבה, כבני מלכים. בניו של הקדוש ברוך הוא. כל העניין של ליל הסדר הוא החירות והקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא. הקשר הישיר שלנו עם השם יתברך והקשר הישיר וההתשלשלות של העם היהודי מאב לבן. המצווה העיקרית מבחינה זאת היא "והיגדת לבנך". מצוות ההגדה. להגיד את הדברים בפה. לספר את סיפור יציאת מצרים. סיפור לידתו של העם היהודי. על כל הקשיים ועל הישועה הגדולה שהשם יתברך גאל אותנו.

סביר להניח שאם היו שואלים את השאלה הזאת את משה רבינו, תגיד, למה אתה לא בהגדה? הוא לא היה "מבין" מה אנחנו רוצים ממנו. "אני?!" הרי משה רבינו אומר בתורה "ונחנו מה". אנחנו מבוטלים לגמרי. רק מי שבאמת מבוטל לגמרי להשם יתברך יכול להגיד שהוא כלום. כל אחד אחר – זאת יכולה ובדרך כלל ענווה פסולה שמסתירה את הגאווה. רק הצדיק שביטל את עצמו לגמרי לרצון השם – יכול להיות בתפיסת אין. משה רבינו אינו בהגדה משום שהוא צינור. הוא "אינו". זה העניין שלו!

העניין של הצדיק הוא לחבר אותנו ישירות להשם יתברך. כשאנחנו מסתכלים על הצדיק בעיניים מעוותות שנגועות בנגעים וברצונות עצמיים לכבוד ולתהילה – כמו סיפור קורח לדוגמא, אנחנו לא מסוגלים להבין שהוא עצמו, לא רוצה כלום חוץ מלעזור לנו. חוץ מלגאול את כל עם ישראל ולהוציא אותנו ממצרים הפיזית ומצרים שבנפש.

זאת אחת הטענות המוטעות כנגד חסידות ברסלב – כל הזמן רבינו, אתם כל הזמן מדברים על רבינו, מה עם הקדוש ברוך הוא? אבל זה בדיוק העניין! הרי מה העניין של רבינו? התבודדות, נקודה טובה, המלכת השם יתברך ברוב עם הדרת מלך (ראש השנה), קיום מצוות בפשיטות ותמימות, שבח הצדיקים, ועוד נקודות שכולן סובבות על איך להיות יהודי טוב ושמח בהנהגת השם יתברך איתו! כל העניין של ההתבודדות הוא לדבר עם הקדוש ברוך הוא, *ישירות*. מי עוד מדבר על זה כל כך כמו ברסלב? אף אחד. כולם בוכים ומתלוננים למה מדברים על רבינו בברסלב אבל זה רק בגלל שלא מדברים ישירות עם השם יתברך.

כמובן שאם מישהו טועה וחושב שהצדיק הוא חס ושלום "במקום" השם יתברך זוהי טעות גדולה ומרה. אבל דווקא אותו אחד שמבוטל להשם יתברך, שלא מחזיק כלום מעצמו, בחינת ונחנו מה – יכול באמת לעזור לנו להתקרב אל השם יתברך. יכול לעזור לנו להתחבר להשם יתברך.

דבר נוסף שאפשר להזכיר הוא שההגדה מבוססת על "ארמי עובד אבי" שהוא התודה שאומר אדם שמביא את הביכורים. למעשה את הביכורים מביאים כבר בארץ ישראל. זאת הגאולה והביכורים הם הפירות הממשיים של האמונה והבטחון. יהושוע הוא זה שהכניס אותנו סופית לארץ ישראל ואכן גם הוא וגם משה מוזכרים בקצרה בהגדה. אבל כמו סיפור אלדד ומידד שהתנבאו במחנה ויהושוע כעס – משה רבינו מצידו, הצדיק מצידו אומר – ולוואי וכל עם ישראל היו מתנבאים. לוואי וכולם היו נביאים ומחוברים להשם יתברך ישירות! הצדיק לא מחפש שררה חס ושלום או הגדלה והתנפחות של האגו.

בנקודה הזאת מתחברת גם המצה והמצוה. ההבדל בין מצה למצוה הוא בתוספת האות "ו". למעשה המצות הגיעו לפני שהגיעו המצוות בהר סיני. לפני שירדה התורה. ומפורש בליקוטי מוהר"ן שתורה היא האות "ו" וכמו כן גם הצדיק – הוא האות "ו". מצה זה בלי ה"ו", וצריך להוסיף את ה"ו" להכניס אותו במתן תורה. זה כבר עניין של שבועות.

מעניין שפעם אחת בשנה רבי נחמן לא היה כלל עם החסידים שלו אלא היה רק עם המשפחה שלו – וזה היה דווקא בפסח! דווקא אז דבק בבני משפחתו לקיום והיגדת לבנך. דווקא בזמן של יציאת מצריים – איש איש לביתו. עם ישראל כולם צדיקים. כולם שרים בשמחה ואומר בהתלהבות את ההגדה. אף אחד הוא לא יותר מאף אחד אחר. כולם חכמים, כולם נבונים, וכולם אומרים את ההגדה שווה בשווה. זאת בחינת הגאולה שמלא כל הארץ דעת השם.

שנזכה בקרוב באמת!