זה התחיל בגואה: רן ובר חותם את המסע – חלק 2

לתחילת המאמר: זה התחיל בגואה: רן ובר חותם את המסע – חלק 1

נותן לי לעכל את מה שעובר עליי. לקחתי את הזמן, גמעתי את הדממה, תוך שאני מתנהל בקצב איטי, קצב פנימי יותר. בלי לרוץ לשום מקום. פשוט חווה את מה שקורה איתי.

 מאוחר יותר הלכתי לציון עצמו והשטחתי על קברו של רבי נחמן. שמעתי שיש כזה דבר, "וידוי לתלמיד חכם". מצב בו אדם מספר כל מה שעבר עליו בפני תלמיד חכם – או בציונו (קברו) של צדיק שנפטר. התחלתי לספר לו, לרבי נחמן, מה עבר עליי, והדברים פשוט פרצו ממני, עוד ועוד. סיפרתי דברים שלא זכרתי בעצמי. דברים שמזמן התביישתי בהם. בשלב מסוים הפסקתי והסתכלתי מסביב. הי! זה בית כנסת, איך אתה מדבר כאן ככה?

 אבל אז הרגשתי שרבי נחמן "מסתכל עליי" כאילו היה יועץ נישואין בן 50, ואומר: תוציא, תוציא, זה עוד כלום יחסית למה ששמעתי פה. והמילים המשיכו לצאת, עד שהפכו לגניחה חרישית. הרגשתי שאני הולך להתמוטט, ונשענתי על השיש השחור. התחלתי לנשום נשימות עמוקות. עמוקות הרבה יותר מכפי שהכרתי קודם לכן. כאילו הריאות שלי מתמלאות באוויר חדש, מתחדשות. והלב נפתח.

חברים טובים

בנסיעה הזאת התחלתי להבין שלמרות שבשנים האחרונות התעסקתי הרבה בפנימיות והתחברתי לחוויות מאוד עמוקות, היה חסר לי משהו. למרות שבשכל דיברתי על אור אינסוף ואפילו חוויתי פתיחה או שקט והתרחבות של התודעה, היה חסר לי משהו.

היה חסר לי לב.

זה היה מביש ומוזר להודות בכך בפני עצמי, אבל זאת היתה המציאות. בהמשך אותו מסע הגענו למז'יבוז', מקום קבורתו של רבי ישראל בעל שם טוב – מייסד תנועת החסידות. האווירה שם היתה נינוחה הרבה יותר. אומרים בברסלב בחיבה שאומן זה הניתוח ומז'יבוז' זה חדר ההתאוששות. במז'יבוז' הבנתי הרבה דברים. אחד מהם היה שרבי נחמן אמר לי בעדינות "רחמים", אבל אחר כך הבנתי שהוא מראה לי כמה הלב שלי סגור, כמה אני בעצם רחוק מהם. כמה אני עדיין תקוע בסרט של עצמי. איפה עם ישראל? איפה אהבה עמוקה יותר לילדים שלי? איפה החיבור האמיתי ללב?

 זה היה כל כך עדין, אבל גם כל כך כאב בו זמנית. כמו רופא טוב ונאמן שמצביע ברכות על המחלה.  רופא כזה שנותן לך הרגשה שיש על מי לסמוך. אבל מה אני עושה עכשיו? לאן אני הולך? מה אני נהיה, ברסלבר משוגע? מה, אני אתחיל לקפוץ ברחובות? אוי לה לבושה. אז באמת, מתברר שלא חייבים לקפוץ ברחובות כדי להתחבר לברסלב, ושעובדת קיומו של צדיק שאפשר להתקשר ולהתחבר אליו לא מחליפה את החיבור לשם יתברך, אלא להיפך.

 החלטתי במז'יבוז' שאני מחפש רצון בוער לקרבת השם ולב פתוח, שיש בי אמת ושמחה המיועדות לגשר בין העולמות הרוחניים לבין העולם הפיזי. התחלתי במסע. עוד פעם. הכול מתחיל מחדש כל פעם. כל פעם עדין יותר, כל פעם עמוק יותר.

 מצאתי איזון מסוים בין החיצוני לבין הפנימי, חיבור בין העולמות הפנימיים המסתוריים ביותר לבין עשייה יומיומית פשוטה ורגילה. איזון שכל פעם משתנה, כל פעם מאתגר אותי מחדש. בכל פעם מזכיר לי לא להירדם בעבודה הפנימית. וכשאני נרדם? בדרך כלל אשתי או אחד החברים מזכירים לי. מצאתי רצון להיטיב עם מי שסובב אותי ועם כל מי שאני יכול לתת לו משהו מתוכי. ובכלל, המילים "טוּב" ו"להיטיב" מקיפות אותי יותר ויותר.

 לא גיליתי את האור. לא הגעתי להארה. לא פתרתי את כל הבעיות של העולם וגם לא את כל הבעיות של עצמי. אבל אני בדרך. מעמיק בעזרת השם, ומגלה עוד רבדים של חושך ועוד ניצוצות של אור. הילדים יותר מחפשים את קירבתי ואשתי מחייכת הרבה יותר. אין פחות ניסיונות, אבל יש יותר כלים. ויש חברים. חברים טובים.


זה התחיל בגואה: רן ובר חותם את המסע – חלק 1

לא גיליתי את האור, לא הגעתי להארה, לא פתרתי את כל הבעיות של העולם וגם לא את אלו שלי. אבל אני בדרך. רן ובר חותם את המסע בין גואה לבין השם יתברך. פרק אחרון

לבסוף חזרתי בתשובה. והתחתנתי. האמת שזה קרה ביחד, אבל זה כבר סיפור אחר. העמקתי בלימודי היהדות, התחברתי לחסידות, לפנימיות, לגמרא, גמעתי הכול בשקיקה. נכנסתי במהירות לתוך העניינים.

 

כתבתי ספר על תהליך התשובה, כדי לעזור לבעלי תשובה אחרים. עשו עליי כתבת שער באחד השבועונים החרדיים. נולדו לי שלושה ילדים. הפכתי לחלוץ בתחום שידורי הווידאו היהודיים באינטרנט, הקמתי חלק מהאתרים הגדולים בארגוני הקירוב והפצת היהדות. הכול נראה מושלם.

ואז הגיע רבי נחמן.

 

שנים. שנים שחברים שלי ניסו לשכנע אותי לנסוע איתם לאומן בראש השנה. אבל אני סירבתי. מה אני, משוגע? מה אני צריך את כל הצדיקים האלה?! יש בורא לעולם, יש התבודדות (אפילו ש"רשמית" לא הייתי קשור לברסלב, היה לי רב שלימד אותי על התבודדות). חוץ מזה, למה להכניס את עצמי לנישות? אני יהודי. וזהו.

 

האמת שזה כבר היה מעצבן. וגם רבים מבין הלקוחות שלי היו ברסלב, ועשיתי הרבה אתרים ושידורים שקשורים לרבי נחמן – אז רבים חשבו שאני ברסלבר. נראה שהם ראו לפניי דברים שאני לא ראיתי. עדיין לא. בכל אופן, ממש לא התאים לי לנסוע, בעיקר לא בראש השנה. אז בסוף נסעתי דווקא בחודש אדר. החברים שלי שכנעו אותי. חברים טובים, אנשים מקסימים. לא יכולתי לסרב.

 

האוויר חדש, הלב נפתח

היתה השתלשלות אירועים משונה שבסופה החלטתי לנסוע, אבל אני זוכר שזאת היתה הפעם הראשונה שלפחות לא הייתי אנטי. זאת אומרת, אם הייתי נוסע לפני זה, הייתי בטח כל הזמן מנסה להוכיח לעצמי כמה זה לא זה. בסוף נסעתי, עם הסכמה פנימית לפחות לראות מה זה. ושמחתי שזה לא בראש השנה כי ככה אני לא אתלהב מהחגיגות וההמונים.

זה התחיל כשהאוטובוסים הגיעו לאזור מתחם הקבר, "הציון הקדוש". הרגשתי טוּב באוויר והטוּב הזה ליווה אותי לאורך כל אותה הנסיעה. זה היה כמו להיות כל הזמן בתוך שדה אנרגטי של מתיקות שלא תיאמן. בבוקר נערכה תפילת שחרית מוקדמת, בזמן הנץ החמה, ובאמצע הלמה בי מילה בחוזקה. זאת היתה המילה "רחמים". אני לא יכול להסביר את זה במילים, אבל היא מילאה את התודעה שלי.

זה היה יום חמישי, יום שאומרים בו תחנון ארוך בהמשך התפילה, ואותה מילה, על הטיותיה השונות, חזרה שוב ושוב. רחמים, רחום, תרחם על עם ישראל, ועוד כהנה. כאן עליי לציין, במאמר מוסגר, שבדרך כלל אני לא אוהב את התחנון של ימי שני וחמישי. אני פשוט לא מתחבר לזה. אבל באותה הפעם לא רציתי שזה ייגמר. בכל פעם הרחמים הלמו על סוגרי לבי, והציפו אותי בגעגוע לטוב האינסופי.

 

הסתובבתי ליד הציון, פתיתי שלג בודדים ירדו באיטיות. כמעט לא היו אנשים במקום. הכול נראה כמו תפאורה של תיאטרון. הרגשתי כאילו הזמן עומד מלכת, מחכה לי.

להמשך המאמר: זה התחיל בגואה: רן ובר חותם את המסע – חלק 2


זה התחיל בניו יורק: רן ובר נפרד מהמחרוזת ההודית ומהשיער הארוך – חלק 2

לתחילת המאמר: זה התחיל בניו יורק: רן ובר נפרד מהמחרוזת ההודית ומהשיער הארוך – חלק 1

הבנתי שזה קשור איכשהו לתורה הקדושה ולפנימיות של עם ישראל, אבל לא היה לי מושג איך אוכל ליישם את זה בחיי, כי תורה ומצוות ממש לא דברו אליי. אבל החוויה הפנימית שהשתקפה מהם משכה אותי. גם באותו מרכז לקבלה שלמדתי בו לא היתה הקפדה על קיום מצוות. לפחות לא עבור מי שהגיע מבחוץ. למדו שם, ביחד, יהודים וגויים – כך שגם המעצור הזה, של "העם הנבחר", לא היה שם. אחת המשוכות שכל מי שמתקרב ליהדות עובר בשלב כלשהו פשוט הונחה בצד.

 

בתקופה ההיא חזרתי לארץ לביקור של שבוע, שהלך והתארך. פשוט לא יכולתי לצאת מכאן. זה היה מאוד מוזר, אבל הרגשתי שאני פשוט לא יכול לצאת מהארץ. משהו השאיר אותי פה. נדרש לי עוד זמן כדי להבין שדווקא המצוות, דווקא הצמצום, פותח פתח גדול לאור האמת. אותה משוכה היתה למעשה ברכה, משום שגם אם באותה עת הרגשתי שהמצוות מכבידות – הרי שלאמתו של דבר, דווקא הצמצום פתח לי עולמות שלא היתה לי גישה אליהם קודם לכן. ובאופן דומה, דווקא כשהתחתנתי וצמצמתי את הקשר שלי עם העולם הנשי לאישה אחת, פתאום היכולת להתחבר לאהבה גברה בצורה משמעותית.

 

מצוות אמיתיות

תהליך ההתקרבות ליהדות הלך והעמיק. היה לי חבר טוב שאמר לי שאני יכול לבחור לי מצוות בעצמי. למשל, אם אני מרגיש שאני נוטה יותר מדי לאיכות שמשקפת ספירת החסד הקבלית וזקוק לאיזון של איכות הגבורה בחיי, אני יכול להחליט שהמצווה שלי היא לרוץ בפארק כל יום. זה נשמע לי כמו מצווה מצוינת, אם כי אולי קצת מטורללת. אבל מתברר שזה מאוד עזר לי לקבל עליי מצוות מאוחר יותר.

 

ראיתי שהגבורה והצמצום מועילים לי. בהדרגה לקחתי על עצמי מצוות "אמיתיות", וראיתי שאני מרגיש טוב אתן. לקחתי את הזמן שלי. לא כפיתי על עצמי לרוץ מהר מדי. ואם מזכירים ריצה, אני זוכר שבאחת הפעמים בפארק הירקון רצה מולי מישהי עם כלב. הבחנתי שהכלב מסתכל כל הזמן לכל הצדדים תוך כדי הריצה. בהתבוננות פנימית על עצמי גיליתי שאני בדיוק כמו הכלב… גם אני רץ ומסתכל לכל הצדדים. הרגשתי שהאנרגיה שלי מתבזבזת, והחלטתי למקד אותה. המשכתי לרוץ והסתכלתי ישר. פתאום קלטתי שזה מה שמכונה ביהדות "שמירת עיניים".

 

אם כך, המסע שלי – של סניאס מגניב שטס ברחבי העולם ומנגן במסיבות טראנס, מגדל שיער ארוך ובינתיים עושה עסקים חובקי עולם – התחיל להאט ולנחות. והנחיתה הזאת עשתה לי הרבה טוב. פתאום התחלתי לראות שהפרטים הקטנים, הנקודות הקטנות, אוצרים בתוכם עולם ומלואו.

 

התחלתי לקבל על עצמי עול תורה ומצוות. מישהו פעם הסביר שעול זה לא מה שאנחנו חושבים בדרך כלל. עול זה השם של החפץ המתכתי ששמים על גבה של בהמת משא, כדי לחלק את המשקל בצורה נכונה. כדי להקל עליה. זאת אומרת שעול תורה ומצוות לא מכביד על האדם, אלא להפך. ישנם קשיים בחיים והדברים לא פשוטים, אבל התשובה מאפשרת לאדם לקבל כלים וזוויות חדשות כדי להתמודד עם החיים.

 

כששאלו אותי אם אני חוזר בתשובה תמיד אמרתי שלא. אמרתי שאני מתקרב ליהדות ורוצה להתקרב לבורא עולם. בהתחלה בכלל לא הלכתי עם כיפה: סוף סוף נפטרתי מהמחרוזת ההודית ומהשיער הארוך, סוף סוף אני מתחיל להראות כמו בנאדם נורמלי, בלי נפרדות מהחברה. אחד כמו כולם. אז עכשיו להיכנס לסרט חדש? עכשיו אני אתחיל ללכת עם כיפה ולהיות שונה מכולם?

 

לא דחקתי בעצמי. לא קפצתי מהר על תשובות חיצוניות ופשוטות. לאט לאט באמת השתניתי מבחינה חיצונית, אבל השתדלתי לשמור על קשר פנימי. מה קורה אתי? זה באמת מתאים לי, מה שקורה פה? אם בניו יורק התחלתי להבין את הקשר בין עולמות עליונים לתחתונים, בישראל התחלתי להבין את הקשר בין ימין לשמאל – בין חסד לבין גבורה.


זה התחיל בניו יורק: רן ובר נפרד מהמחרוזת ההודית ומהשיער הארוך – חלק 1

המסע שלי, של סניאס מגניב שטס ברחבי העולם ומנגן במסיבות טראנס, מגדל שיער ארוך ובינתיים עושה עסקים חובקי עולם – התחיל להאט ולנחות. רן ובר מתחזק

 

זה התחיל בניו יורק. זאת אומרת, היו לזה שורשים מוקדמים, רמזים מקדימים, אבל את ההתקרבות ליהדות עשיתי דווקא בניו יורק. שם אף אחד לא הציק לי, איש לא שם על זה תוויות. והיה עוד משהו: גרסת היהדות שהוצגה בפני שם – יהדות רוחנית ניו-אייג'ית, ארוזה באמריקאיות – היתה לי מאוד קלה לעיכול.

 

התחלתי ללכת לשיעורים באחד המרכזים התוססים ללימוד קבלה בניו יורק. היו המון דברים מסביב. ספרים, אירועים, אותיות, מוצרים נלווים. הכול משווק כל כך טוב, הכול מוגש על צלחת של כסף ועולה המון, ואיכשהו גם נראה הגיוני.

 

השיעורים היו מאוד פשוטים. הם בטאו גרסה מדוללת של קבלה, אבל זה מה שחיפשתי באותה תקופה. עזבו אותי ממורכבות, מתורה ומצוות; תנו לי רוחניות, אבל אל תכבידו עליי. מובן שלא הודיתי בזה ולא הייתי מודע לזה, אבל אולי זה מה שיכולתי לעכל באותה תקופה, וזה הגיע ישר אליי. אבל זה לא כל כך משנה איך בדיוק התחלתי ללמוד קבלה בניו יורק, כמו שגם לא באמת חשוב למה הפסקתי ללמוד שם. בסופו של דבר, יש משמעות לדבר אחד: משהו קרה שם. משהו נפתח אצלי, משהו התחבר.

אחר כך הבנתי שזאת בדיוק היתה הבעיה: חוסר גבולות.

כן רוח'ני, לא רוח'ני

אני זוכר את הפעם הראשונה שבה ראיתי את עץ החיים – עץ הספירות הקבליות. זה עשה לי משהו. זה השאיר בי רושם עמוק. הרגשתי מחובר לזה מבלי שהיה לי מושג איך. בכלל, כל החיבור לקבלה היה עבורי מאוד עמוק. בשכל לא הצלחתי להסביר למה ואיך, אבל משהו בפנים הרגיש שמחה שלא ידעה גבולות. אחר כך הבנתי שזאת בדיוק היתה הבעיה: חוסר גבולות.

 

אני זוכר שהדברים ששמעתי שם התחילו להדהד בתוכי, והתחלתי להסתכל על החיים שלי במהלך העשור שחלף, כמחפש רוחני. מצד אחד הרגשתי שאני מחפש שמחובר לדברים מאוד עמוקים, ומצד שני חשתי נפרדות מאוד גדולה מהעולם המקיף אותי. מהחברים של העבר ומההורים; מכל מי שהוא לא "רוחני".

 

זאת אומרת, מבחינת המדיטציות והשקט העמוק והבהירות הפנימית הייתי מאוד מחובר, אבל ברגע שזה היה צריך להיפגש עם העולם התחילו הבעיות. שם התחילה הנפרדות, ה"אני" ו"הם". הפלגנות. אה, הוא לא רוח'ני, אז אין הרבה על מה לדבר איתו.

 

אני זוכר קורס מדיטציה בשתיקה שעברנו פעם בפאצ'ה מאמה של טיוהר. בסיומו אנשים יצאו מהשקט לאטם, ואחד מהם היה מחייך כל הזמן ונראה שקט ומאושר. עד שהגיע הטלפון מאמא שלו. הוא התחיל לצעוק עליה בטלפון: מה את רוצה ממני? תעזבי אותי בשקט. זה היה סוג של ניתוק שאיש לא דיבר עליו.

 

כששמעתי על סולם יעקב, זה התחיל להתחבר לי. סולם שבסיסו בארץ וראשו מגיע לשמים. הוא סימל עבורי את האיחוד הבלתי נתפס בין שמים וארץ, את ההבנה שאפשר לחבר בין הדברים, את ההיווכחות שהם אינם מנותקים זה מזה כפי שחייתי לפני כן. אפשר לחבר את העולמות הרוחניים הגבוהים ביותר עם המציאות הגשמית הנמוכה ביותר. זה היה ממש נוקאאוט בשבילי.

 להמשך המאמר: זה התחיל בניו יורק: רן ובר נפרד מהמחרוזת ההודית ומהשיער הארוך – חלק 2


רפורמה במנהטן: יום הכיפורים הראשון של רן ובר – חלק 2

לתחילת המאמר: רפורמה במנהטן: יום הכיפורים הראשון של רן ובר – חלק 1

אני חוצה כביש רב מסלולי הומה מכוניות, בדרך הביתה, ושומע

קריאות מאחוריי. מתברר שהחזנית של בית הכנסת רדפה אחרי. "תקשיב, אני ממש מצטערת", היא קראה. " ראיתי שאתה עוזב. זאת הייתה אי הבנה ענקית. אתה יכול להיכנס, דיברתי עם השומר". ניסיתי להרגיע אותה שזה בסדר, שאני הולך להביא את הדרכון. "בבקשה, בבקשה רק תחזור. אני כל כך מצטערת". הסתכלתי עליה. וואוו. למישהו איכפת. זה ממש חימם לי את הלב.

 

כשחזרתי לבית הכנסת היא אמרה ששמעה מהשומר שאני מישראל, ושאם אסכים לקרוא אחר כך את התפילה לשלום החיילים היא מאוד תשמח. הודיתי לה וחזרתי למחזור התפילה. הגענו לקטע של הווידוי. "תבוא לפניך תפילתנו ואל תתעלם מתחינתנו, שאין אנו עזי פנים וקשיי עורף לומר לפניך, השם אלוקינו ואלוקי אבותינו, צדיקים אנחנו ולא חטאנו, אבל אנחנו ואבותינו חטאנו". נזכרתי ישר באריק מתחילת הסיפור, שאמר: "אני? רק טוב עשיתי השנה", ודמעות התחילו להיקוות בעיני. אין אנחנו עזי פנים וקשי עורף…

 

זה אני, זה מה שקורה לי

חזרתי לווידוי. קראתי "אשמנו", והכיתי באגרוף על חזי. "בגדנו", ושוב הכיתי בלבי. זה הרגיש כמו דפיקות על דלת עתיקה, על שער לא ידוע. דמעות המשיכו להציף את עיני, עד שהפכו לזרם. לא היה אכפת לי מכל האמריקאים המנומסים שעמדו מסביבי. רק אני ואתה פה. רק אני ובורא עולם. נמאס לי לחשוב מה אומרים עליי. נמאס לי לתכנן ולהיות מדויק. זה אני וזה מה שקורה לי.

 

החוויה היתה עמוקה ולא מוכרת. עצם זה שלא הכרתי שם איש דווקא עזר לי. עזר לי להיות עם עצמי, עם התחושות והמחשבות. היתה שם פשטות. באתי להתחבר, והרגשתי חיבור וקשר. בעבר, כשניסיתי בארץ ללכת לבתי כנסת, תמיד הרגשתי ניכור. וזרות. תמיד הרגשתי שלאיש לא באמת אכפת.

 

זה מדהים שבדרך כלל אתה מרגיש יותר זרות בסביבת אלו שאתה אמור להיות קרוב אליהם. זאת אומרת, כשאתה ישראלי ביפן וכולם יפנים, יש זרות, אבל כשאתה ישראלי ביפן ונכנס למסעדה שכולם בה ישראלים, אבל משתייכים לתת-תרבות שאתה לא מחובר אליה, אתה יכול להרגיש זרות עוד יותר גדולה. אתה יכול להרגיש ביתר שאת את הכאב של חוסר הקשר.

 

היתה הפסקה, ופגשתי בחדר צדדי את ג'ו. הכרתי אותו מאחד ממעגלי המטפלים. "מה אתה עושה פה, ג'ו?" הוא לא נראה כל כך דתי בחיי היומיום. אה. ג'ו היה גיי. נראה שזה היה אחד המקומות היחידים בעיר שבהם הרגיש בנוח להתפלל ביום הכיפורים. אחר כך החזנית הזמינה אותי לשאת את התפילה על החיילים. זה היה מאוד מרגש. הרגשתי גם כל כך זר ומרוחק. ישראלי בניו יורק, בבית הכנסת הרפורמי במנהטן. מה אני עושה פה?

 

כשאני מסתכל על זה עכשיו, זה מדהים אותי. היום בטח לא הייתי הולך להתפלל בבית כנסת רפורמי, אבל אז זה היה הדבר היחידי האפשרי מבחינתי. האם זה טוב או רע? לא נכנסתי לזה. תודה על כל הדברים המופלאים שעברתי עד כה.


רפורמה במנהטן: יום הכיפורים הראשון של רן ובר – חלק 1

מנהטן, איסט וילג', יום הכיפורים 2002. בשרוואל לבן, כיפה לבנה ענקית, שיער ארוך ומחרוזת פנינים אדומות הוא פוסע לראשונה לכיוון בית הכנסת הרפורמי המקומי

"אתה בא ביום כיפור לבית הכנסת?", שאלתי את אריק. "בית כנסת?", הוא שאל בפליאה. "למה? מה עשיתי? עשיתי רק טוב השנה!" – הוסיף בחיוך מלגלג. הסתכלתי עליו ולא ידעתי מה להגיד. האמת היא שהפעם הקודמת שבה הייתי בבית הכנסת ביום הכיפורים הייתה איזה 15 שנה לפני כן.

מה פתאום אני הולך לבית כנסת ביום כיפור? לא יודע. זה היה חלק מרצף דברים שעברו עליי באותה תקופה, והסביבה בניו יורק, בניגוד לזו שהיתה לי אז בישראל – תמכה בזה. בעיקר האמריקאים. מבחינתם, זה דבר תרבותי שיהודים עושים. זה לא משהו שאיים עליהם, או על הזהות שלהם. אז לאיש  לא היה אכפת. להפך, זה נשמע להם כמו משהו אקזוטי. מבחינתי זה היה מאוד נוח. סופסוף ללכת לבית כנסת מחובר לעצמי, בלי לחשוב על הפער החילוני-חרדי. בלי לקבל תיוג של קבוצה כזאת או אחרת, של אסור או מותר. לעשות את זה כי אני רוצה, כי אני  מרגיש שזה חשוב לי עכשיו.

 

2002. יום כיפור, מנהטן, איסט וילג', כביש הומה מכוניות. אני מפלס את דרכי בזהירות אל עבר בית הכנסת, שמתגלה כרפורמי. בפתח עומד שומר גבוה וחסון, שחור. הוא מסתכל עליי. סביבי יהודים אמריקאים לבושים בחליפות הטובות שלהם, ואני בשרוול לבן, חולצה לבנה, מחרוזת פנינים אדומות, שיער ארוך מעט, מחומצן מהשמש, וכיפה לבנה ענקית שקניתי ממוסלמי שמכר קטורות באחת הסמטאות הקטנות של הוויליג'.

 

 

"איי.די. פליז", אמר השומר בקשיחות. תעודת זהות? מאיפה אני מביא לו עכשיו אחת כזאת? בקושי הבאתי אתי סידור, כי לא היו כיסים בשרוול ההוא. "אני מישראל", אמרתי לו בגאווה. זה לא כל כך עניין אותו. "תקשיב", אמרתי לו בדמעות, "בכל העולם רודפים אותנו. סופסוף הגעתי לבית כנסת, לא תיתן לי להיכנס? לכאן אני לא יכול להיכנס? אז לאן כן?". הוא מצמץ קלות בעיניו ואמר שיכניס אותי, אבל יבדוק עם הנהלת בית הכנסת אם הוא יכול להשאיר אותי בפנים.

 

נכנסתי. הייתי זקוק לכמה רגעים כדי להירגע, ואז מצאתי את עצמי מנסה, לראשונה, להתפלל מתוך סידור. לא ממש ידעתי מאיפה להתחיל ולאן התפילה הזאת אמורה ללכת. בתוך כמה דקות הגיע השומר. הבנתי מהמבט בעיניים שלו את מה שהוא הולך להגיד לי. איזה באסה. נגררתי אחריו החוצה. מזל שגרתי קרוב, אז החלטתי בכל זאת ללכת הביתה ולהביא את הדרכון שלי.

 להמשך המאמר: רפורמה במנהטן: יום הכיפורים הראשון של רן ובר – חלק 2


המרכז לקבלה ולקיחה – חלק 2

לתחילת המאמר: המרכז לקבלה ולקיחה – חלק 1

היתה שם עוד נקודה שנגעה לליבי – הם דיברו הרבה על הרצון לקבל ועל הרצון לתת. הם הסבירו שהמהלך המתוקן הוא שהרצון לקבל הופך לרצון לקבל בשביל לתת. זאת אומרת שאם אני מקבל שפע רוחני או גשמי – הצורה המתוקנת היא שאני ארצה לקבל, אבל על מנת להמשיך את זה הלאה. להעביר את זה הלאה – זה אולי במשפט אחד התורה של הרב אשלג, שאותו מרכז היה מבוסס עליה.

אבל בניגוד לרב אשלג שהיה צדיק אדיר ועבד כפועל בניין כדי לפרנס את משפחתו – שם היה מהלך אחר לגיוס הכספים. אחרי שלמדת את העקרונות הקבליים של לקבל כדי לתת, פשוט עזרו לך ליישם את זה למעשה. מה זאת אומרת? למשל, אם אתה עורך דין ש*מקבל* אלפי דולרים כל חודש מלקוחות, עכשיו יש לך הזדמנות להפוך ל*נותן* בזה שתתן להם את הכסף. או שתתנדב לעבודה חינם שם או שתתרום את עצמך בצורות כאלו או אחרות.

כמובן שתרומות זה דבר ידוע ומוכר – ואין בו בעיה. גם הנושא של מעשרות – נתינת עשירית מהרווח לצדקה ולעזור למוסדות תורה ולעניים הוא מצוה גדולה, אבל כשזה הופך להפחדות ולסחיטה זה הופך למשהו אחר לגמרי. כאשר אומרים למישהי שאם לא תתרום עוד עשרת אלפים ש"ח אז הסיכוי של בעלה או אמה להחלים קלוש – זה כבר עסק אחר.

שנים אחרי זה הדברים נהיו גלויים יותר, נחשפו סחיטות של אנשים, ניצול ושימוש בכספים כדי לבנות ארמונות לראש המרכז. התחילו להתפרסם כתבות בעיתונים והמרכז מופיע באתר הכתות בישראל.

את הדברים שאני כותב כאן בכאב הייתי חושש לפרסם כדי לא לפגוע בשמו הטוב של מישהו אלמלא פרשת הסחיטה שלהם התפוצצה בטלויזיה הישראלית לפני מעל שבע שנים. ראשי הארגון, לפחות בישראל, ישבו במאסר.

אומרים שהשקר הטוב ביותר מורכב מגרעין של אמת. כדי שמשהו "באמת יעבוד" הוא צריך להיות מבוסס על עקרונות רוחניים עמוקים וטובים.

יש לי הרבה הכרת הטוב לכל מי שרצה לסייע לי בדרכי הרוחנית אבל גם צורך להתריע בפני מחפשים רוחניים אחרים – כמו שאמרה לי שמאנית בארה"ב, תזהר ממי אתה אוכל. תזהר ממי אתה יונק את הרוחניות שלך. האם זה נקי? כשאנחנו הולכים לאכול, אנחנו מוודאים שהמסעדה שאנחנו הולכים אליה נקייה והאוכל נקי. גם ברוחניות – צריך לבדוק את הדברים.

בארה"ב לא קלטתי את זה. לקח לי עוד זמן. העומק של פנימיות התורה היה כל כך כביר שלא הצלחתי לראות מה קורה מסביבי. אחרי שהגעתי לארץ הדברים התחילו להתבהר. משום מה פה השקר בולט יותר. וגם פה – לקח לי זמן לקלוט אותו.

אחד ההסברים הרוחניים לטומאה הוא ערבוב. זאת אומרת שזה לא שקדושה זה טוב וטומאה זה רע, אלא קדושה זה טוב וטומאה זה טוב ורע מעורבבים. כשאין גבולות בכלל – אמת ושקר מטשטשים לכאורה והנפילה קרובה לבוא.

בתור מחפש רוחני – החופש המוגבר של המרכז, אי הקפדה על מצוות, היה נראה לי טוב. אבל בארץ כשניסיתי להבין למה ליל הסדר כל כך יקר, וניסיתי להביא חברים ולהסביר שאם היה מעט יותר זול בטח הרבה מהם היו באים – התחלתי להבין שמאחורי החיוכים המתקתקים מתחבאים דברים מעט אחרים.

לקחתי משם מה שלקחתי והמשכתי בדרכי.


המרכז לקבלה ולקיחה – חלק 1

עמוס אמר לי לא להתעסק איתם. "הם כמו כת אני אומר לך. כמו כת." והוא זה שהכיר לי אותם! פשוט לא ייאמן. הכל היה כל כך חדש לי. כנראה שחיישני הביקורת שלי לא היו תקינים כל כך. הידע הרוחני הזה פשוט הפך אותי לגמרי. ספירות. עולמות. עץ חיים. כל סודות הקבלה פרושים לפנייך.

לעמוס היתה חנות אורגנית בניו יורק והיו בה המון ספרי קבלה. הוא זה שהכיר לי את המרכז. הוא סיפר לי שאם אני רוצה ללמוד קבלה – זה המקום. הכל שם היה כל כך אמריקאי. טוב, לזה כבר הייתי רגיל. לא שמתי לב למשהו מיוחד. בארץ זה ישר בולט. ישר נראה מוזר אבל שם? שם זה היה נורמאלי. מרצ'נדייז בייבי – זה שם המשחק.

התחלתי ללכת לשיעורים. היו המון דברים מסביב. ספרים, אירועים, אותיות, מוצרים נילווים. הכל משווק כל כך טוב. הכל מוגש על צלחת של כסף. ועולה המון המון כסף. אבל איכשהו זה היה נראה הגיוני. וכפי שאמרתי כבר – זה היה נראה טוב.

השיעורים היו מאוד פשוטים. מעין גירסא מדוללת מאוד של קבלה – אבל זה מה שחיפשתי באותו הזמן. עזבו אותי ממורכבות. עזבו אותי מתורה ומצוות. תנו לי רוחניות – אבל בגירסה קלה לעיכול. תנו לי את זה מדולל. כמובן שלא הודיתי בזה ולא הייתי מודע לזה – אבל אולי זה מה שיכולתי לעכל באותו הזמן. וזה הגיע ישר אלי.

אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את עץ החיים – עץ הספירות הקבליות, זה עשה לי משהו. עשה עלי רושם עמוק. הרגשתי מחובר לזה. לא היה לי מושג איך אבל הרגשתי קשר. בכלל – כל החיבור לקבלה היה עבורי מאוד עמוק. זה היה משהו שבשכל לא הצלחתי להסביר אבל משהו בפנים הרגיש שמחה שלא ידעה גבולות. כן – אחרי זה הבנתי שגם זאת בדיוק היתה הבעיה. חוסר בגבולות.

אני זוכר שהדברים ששמעתי שם התחילו להדהד בתוכי והתחלתי להסתכל על החיים שלי כמחפש רוחני. מצד אחד הרגשתי שאני מחפש רוחני שמחובר לדברים מאוד עמוקים ומהצד השני הרגשתי נפרדות מאוד גדולה מהעולם המקיף אותי. מהחברים של העבר ומההורים. מכל מי שהוא לא "רוחני".

כששמעתי בפעם הראשונה על סולם יעקב זה התחיל להתחבר לי. סולם יעקב הוא הסולם שראה יעקב בחלום. סולם שבסיסו בארץ וראשו מגיע לשמים. הסולם הזה סימל עבורי את האיחוד הבלתי נתפס בין שמים וארץ. את ההבנה שאפשר לחבר בין הדברים! שזה לא מנותק כמו שחייתי לפני כן. שאפשר לחבר את העולמות הרוחניים הגבוהים ביותר עם המציאות הגשמית הנמוכה ביותר. זה היה ממש נוקאאוט בשבילי.

לא היה לי מושג איך זה יתיישם בחיי כי – תורה ומצוות ממש לא נראו לי. אבל הפנימיות משכה אותי. במרכז קבלה לא היתה הקפדה על קיום מצוות. לפחות לא למי שהגיע מבחוץ. למדו שם גם יהודים וגם גויים – כך שגם המעצור הזה – מי אתם חושבים שאתם, מה הקטע של העם הנבחר? – לא היה שם. זה באמת אחת המשוכות שכל מי שמתקרב ליהדות עובר בשלב כלשהו – שם פשוט הניחו את המשוכה בצד.

להמשך המאמר: המרכז לקבלה ולקיחה – חלק 2


הכול כתוב: רן ובר מתקרב לאלוהים – חלק 2

לתחילת המאמר: הכול כתוב: רן ובר מתקרב לאלוהים – חלק 1

כששוב חזרה לכיוון החדר האחר וחלפה על פנינו, ושוב "הפנתה" את התהילים לכיווני, החלטתי שזה כבר מוגזם. קראתי לה וביקשתי להסתכל בספר.

 

היא התחילה להסביר לי באנגלית ניו-יורקית שוטפת שזה ספר תהילים, ספר יהודי מאוד קדוש. חייכתי ואמרתי ששמעתי על זה כבר, והיא נתנה לי את הספר בשמחה והלכה. התחלתי לעלעל בספר. משום מה, פרקים מסוימים תפסו את תשומת הלב שלי וקראתי בהם תוך שאני מרפרף בספר. לא היה לי מושג מה הקשר שלי לספר הזה, אבל לא היה לי הרבה מה לעשות: אלכס עדיין היה במהלך טיפול, והייתי צריך להעביר את הזמן.

אותיות של אור

לפתע התחלתי להרגיש משהו. היה משהו מלא עוצמה בספר. הטקסטים שלא היו מוכרים לי דיברו אלי באופן מסתורי, וכאילו הפעילו משהו פנימי ועמוק מאוד. לא ייחסתי לזה חשיבות רבה באותו רגע.

 

אלכס גמר את הטיפול, ושאל אם מתאים לי לתת לו טיפול רייקי. אמרתי שבשמחה, והתחלנו. העביר את הידיים מעליו, עצמתי את העיניים ושקעתי קצת פנימה. משהו בפנים התחיל לזוז, וכשפתחתי את העיניים ראיתי, להפתעתי הרבה, אותיות של אור על גבי המצח שלו. האותיות היו א' ו' ו-ר' – המילה אור. זה מאוד הפתיע אותי, אבל המשכתי בטיפול שהרגיש מאוד חזק, בצורה לא מוכרת.

 

לקראת סוף הטיפול התחילו גם לעלות בי שברי ברכות ששמעתי אולי בילדותי איפשהו. ברכות היו דבר מאוד מאוד רחוק ממני באותו זמן, וגם זה היה מפתיע. הרגשתי שאולי הברכות שעלו בי היו קשורות דווקא למה שהוא היה צריך לשמוע.

 

אחרי שהטיפול הסתיים נתתי לו לנוח מעט, ואז הוא קם והסתכל בי במבט מוזר. "מה?", שאלתי. "מה?! תגיד, מה זה היה?", הוא שאל באנגלית עם מבטא רוסי קל. "רייקי", עניתי בתמימות. "תשמע. אני מכיר רייקי", הוא אמר. "זה היה הטיפול הכי חזק שהרגשתי בחיים, וגם" – הוא עצר לרגע, נגע באוזן והוסיף: "עבר לי לגמרי הכאב באוזן! אין לך מושג כמה זה כאב." מלמלתי משהו על האותיות של האור, אבל לא הרחבתי.

 

בשבועות הבאים טיפלתי באנשים נוספים, ושוב הופיעו במהלך הטיפול מילים של אור, כמו "קדושה".  הברכות המשיכו והתעצמו, והתחלתי להבחין בכך שכל ברכה הכילה שמות אחרים של אלוקים. זה היה הדבר המוזר ביותר. איך אני, חילוני דור רביעי, אומר ומתחבר לברכות המוזרות האלה? מאיפה זה מגיע בכלל? וכל השמות האלה – מה המקור שלהם ומה הם אומרים?

 

נזכרתי שיש לי חבר בניו יורק שלומד קבלה, והחלטתי לקבל ממנו רשימה של שמות השם. זה תמיד   נראה לי פתטי, ההתעסקות הזאת שלו עם "החכמה". תמיד ניסיתי להגיד לו, עזוב אחי, שחרר, רוחניות זה לא קטע כבד של השכל. שחרר את המיינד. מה אתה נכנס ללימודים הכבדים האלה. מה זה משנה אם זה באצילות או בעולם הבריאה? כולנו אחד, אול איז וואן, מאן. עכשיו צעדתי לעבר החנות שלו בלב כבד. הוא יצחק עליי? הוא יחשוב שהשתגעתי, או ייתן לי דרשה ששנים הוא מנסה להראות לי את האור?

 

"אין מצב", הוא אמר "מה זאת אומרת, אחי?". "תן לי רשימה של השמות השונים, ומה המשמעות של כל שם", ניסיתי להוציא ממנו משהו. "למה אתה צריך את זה בכלל?", הוא שאל בחשדנות. סיפרתי לו על טיפולי הרייקי ומה שקורה לי עם הברכות. "תקשיב, זה לא רשימת מכולת", הוא אמר בכעס. "אם אתה רוצה, אתה צריך ללכת ללמוד!". ללמוד? "ללמוד מה?", שאלתי אותו, ובתוך תוכי ידעתי כבר את התשובה.

"קבלה", הוא ענה בחיוך רחב.

אוף, ידעתי שזה יגיע.


הכול כתוב: רן ובר מתקרב לאלוהים – חלק 1

מרכז יוגה באפסטייט ניו-יורק. אישה מסתורית מחזיקה ספר תהילים מאחורי גבה, ואותיות עבריות של אור מופיעות על המצח באמצע טיפול רייקי. עושה רושם שאלוקים קורא לרן ובר

"אז אתה בא לאשרם?", שאל אותי דני. "איזה אשרם?", אני עונה. לא היה לי מושג על מה הוא מדבר. "האשרם בפונה? עכשיו?". "נו. האשרם היוגי הזה בצפון המדינה", הוא הפטיר בשאננות. "אה. יעני אפסטייט", חייכתי. "בדיוק!" הוא אמר, "אפסטייט. אפסטייט ניו יורק, אתה בא?".

 

רק לצאת מהעיר הזאת. כמה לחץ המנהטן הזאת. תחושה שאתה גר על גוש בטון. טוב, זה בערך מה שקורה שם. רק שזה לא סתם בטון, זה בטון יצוק על סלע. כל העיר הזאת היא חתיכת סלע אחד שיצקו עליו בטון וברזלים. חוץ מהסנטרל פארק, הכול פה מתועש עד המילימטר. לא שלא נהניתי, אבל חייבים קצת לצאת מהבטונדה. איך אנשים חיים פה? עם כל קילומטר שהרכבת התרחקה מהעיר, היציקת בטון הזאת ירדה לי מהלב. חופש. איך עזבתי את הג'ונגל של קוסטה ריקה? איך?

 

אחד משותפנו למסע היה אלכס, סניאס יהודי ממוצא רוסי. אני לא זוכר מה היה השם הסניאסי שלו.  הכרתי אותו פשוט בתור "אלכס המסג'יסט". תמיד היתה לי הרגשה שהוא עבר חיים מאוד קשים, ועכשיו הוא מנסה לתת לכולם תחושה של קלילות. איכשהו, הכאב בצבץ מבעד למסכה. במבט מעמיק אפשר היה לראות את זה בעיניים שלו, אבל על פני השטח היה לו חיוך מתמיד והוא הצטייר כבחור מאוד אופטימי ואנרגטי.

עד הקטע עם האוזן.

"מה הקטע שלך עם האוזן?", שאלתי אותו אחרי שהוא הסתובב חצי יום עם יד על האוזן הימנית שלו. "אין לי מושג, אחי", הוא חייך ואז התעוות מכאב. "פשוט אין לי מושג. אבל זה ממש כואב, ולא נראה לי שאני אצא מזה בקרוב." הסתכלתי עליו בדאגה.

האשרם היה ממוקם באזור ירוק וכפרי, ודבר אחד בטוח לא היה בו: הלחץ וריצוד האורות הניו-יורקי המוכר. הכול היה שליו וירוק שם. שבילים מטופחים בין עצים עתיקים, ציפורים וסנאים מקפצים, ובכלל – טבע, המון טבע.

 

הייתי צריך זריקה של טבע אחרי החודשים האחרונים בניו יורק העיר. היו שם כמה חברים סניאסים מטפלים, והחלטנו להחליף טיפולים. אלכס החליט שהרייקי שלי יכול לעזור לו. אני הייתי מאוד מסופק, אבל לא התווכחתי. אהבתי לתת טיפולי רייקי, והסביבה היתה מאוד נעימה ונינוחה. אלכס ביקש שאחכה לו קצת, ובינתיים הוא נתן טיפול למישהי והיה לי זמן להרפות ולהתכונן לטיפול בו.

 

ישבנו על "רצפת מזרונים" בחדר ענק, שמשקיף לאגם הקטן ולעצים. זה היה מבנה עץ עצום, ואנחנו היינו בקומה השנייה. צד שלם של המבנה היה עשוי זכוכית, וממנו נכנסה שמש עדינה ומפוזרת. מאחד החדרים הצדדיים יצאה אישה כבת שלושים וחלפה על פנינו. היא אחזה

בספר תהילים. היה לי קשה בתחילה לזהות מה זה, אבל אז הצלחתי לראות בבהירות שזה תהילים. אותיות גדולות מוזהבות הבהיקו על גבי הכריכה החומה. האישה החזיקה את הספר ביד שפנתה לכיווני, ואז חלפה על פני לכיוון המרפסת מבעד לדלתות הזכוכית.

 

היה משעשע לפגוש בספר התהילים דווקא פה, באשרם היוגיסטי הזה, כשכולם מסביב מזמרים צ'נטים הודים ומנסים להראות יותר הודים מהודים. דווקא פה. עקבתי אחריה במבטי, וכשהיא נעמדה עם הגב אלינו היא העבירה את הספר אל מאחורי גבה, באופן בו שוב זהרו מולי האותיות המוזהבות. משהו בתוכי התחיל להרגיש מוזר.

להמשך המאמר: הכול כתוב: רן ובר מתקרב לאלוהים – חלק 2


המהפך עם קן ווילבר: רן ובר יוצא מפאצ'ה מאמא -חלק 2

לתחילת המאמר: המהפך עם קן ווילבר: רן ובר יוצא מפאצ'ה מאמא -חלק 1

ווילבר הסביר שמבחינה פילוסופית הטענה של הליברלים מגוחכת, משום שכשאתה אומר שכל הדעות שוות ואין דעה טובה או אמיתית יותר מהשנייה, אתה למעשה מנציח את הדעה שלך (לפיה כל הדעות שוות) – וקובע שהיא טובה יותר מדעות אחרות. למשל, הדעה לפיה רק אני צודק בעוד יתר הדעות, כולל זו של הליברלים – מוטעות.

 

הספר שלו התחיל להזיז בתוכי תהליכים. רציתי כבר לצאת מהיער. רציתי להגיע למקום שבו קורים דברים, שבו אוכל לעבוד עם אנשים. באותה תקופה ארגנתי קבוצות לימוד של רייקי בפאצ'ה מאמא, ורציתי להרחיב את המעגל למקום גדול יותר. ניו-יורק, למשל.

 

קן ווילבר. מורים רוחניים גדולים עם פרופיל פסיכולוגי של בני 3 צילום: מתוך אתר הבית

פלורסנטי במקום שחור לבן

רעיון המעבר מהג'ונגל הקוסטריקאי לג'ונגל העירוני של התפוח הגדול היה מפחיד למדי. כל החברים מסביבי טענו שמדובר ברעיון מטורף. קודם כל, איך תסתדר שם? מה תעשה? – הם תהו. איך מתחילים מחדש בעיר הגדולה? היה לי חבר שגר שם ועסק ברפואה אלטרנטיבית, והחלטנו לנסות לארגן שם סדנאות רייקי בתור התחלה.

 

היתה לי התלבטות גדולה אם לצאת מהיער או לא. אם לעזוב את פאצ'ה מאמה, ביתי הרוחני והגשמי משך שלוש שנים לסירוגין – או להישאר במוכר ובנוח. נזכרתי שפעם שמעתי על שני סוגים של חופש: "חופש מ..", שמשמעותו  שאתה חופשי מדברים חיצוניים או פנימיים שמגבילים אותך; ו"חופש ל..", שבו אתה למעשה מחפש את החופש כדי לעשות מה שאתה מאמין שאתה צריך לעשות. הרגשתי אז שאני יותר מדי ב"חופש מ..", שקצת נכלאתי בתוכו. התהליך לא היה רציונלי ולא נבע משיקול קר: זאת היתה מעין נביעה פנימית. תנועה שקטה של התודעה, שביקשה לצאת ולעשות טוב בעולם.

 

היה בי צד שלא רצה לצאת מהיער. מה יש לך ללכת לג'ונגל הבטון הזה? יאכלו אותך חי. אתה הולך להחליף את הרוגע והשקט בלחץ וברעש. פה זה הכי טוב שאפשר, לחש הקול. תישאר, אל תזוז. תירגע. הכול בסדר. אלא שזאת נשמעה לי כלחישתו של שר המוות. רק אל תזוז, אל תעשה דבר בחיים, רק אל תפעל. חוץ מזה, איזו שירה יש לציפורי הלילה כאן. והצרצרים… באמת היה קשה לעזוב הכול, אבל הרגשתי דחף פנימי לפעול. לצאת.

 

ניו-יורק קיבלה אותי בזרועות פתוחות ומחבקות, בניגוד לכל התחזיות הקודרות. בלוחות המודעות הקהילתיים, העמוסים לעייפה שבאזור הווילג', מדביקים מטפלים ומורים שונים כל מיני הודעות. כולן דומות, מודפסות על גבי נייר צילום שחור לבן. היה לי רעיון: נייר צילום כתום פלורסנטי, שאמנם עלה טיפה יותר אך הבליט את המודעה שלי מול היתר. גם הוספתי תמונה שלי. ואמנם, לאט לאט העניינים החלו לתפוס תאוצה, ובתום תקופה לא ארוכה כבר התמקמתי בסצנה המקומית.

 

זאת היתה תחילת היציאה מהמקום המוכר והנוח. ניו-יורק היתה הרבה יותר אינטנסיבית מפאצ'ה מאמא, אבל בתוך כל הטירוף והבלגן שם חוויתי גם הרבה שקט. הרגשתי שעשיתי את הבחירה הנכונה: חיפוש החיבור בין הרוחני לבין הגשמי קיבל צורה ופשט צורה, אבל הבהיר לי בהדרגה שאני פה, במסע ארוך ועמוק, ושאם אקשיב ללב שלי ולקולי הפנימי למרות שאר הקולות שמנסים לעכב ולהשתיק את הרצון, אגלה את המקום שלי. את העניין שלי בעולם.

 

ואז, לא אצטרך עוד לנסות לחקות מישהו או משהו אחר, או להתנצל על הבחירה שלי.


המהפך עם קן ווילבר: רן ובר יוצא מפאצ'ה מאמא -חלק 1

שלוש שנים על הערסל בפאצ'ה מאמה דמו לחיים בתוך פריים מסרט טוב. ואז, מכולם, מופיע דווקא קן ווילבר ותוקע מקל בגלגלי מרכבת הצרצרים של טיוהר אל הנצח

 

שינויים גדולים מגיעים בהפתעה. זה תמיד קורה לי כשאני מרגיש כבר ממש טוב בנקודה מסוימת, חיצונית או פנימית, ופתאום הכול מתהפך ומשתנה. אני זוכר היטב את אותו הבוקר בפאצ'ה מאמה. שכבתי בערסל שהיה תלוי אצלי בבית, קורא בספר של קן ווילבר.

 

מכיוון שקיר אחד בבית העץ שבו גרתי היה תמיד פתוח ומשקיף אל היער הסמוך, יכולתי לראות את הגשם שירד בזוית ישרה. לא היה קר. היה מאוד נעים, והממטרים ירדו כמו מסך עדין.

 

הכול היה מושלם. הרגשתי כמו בפריים מסרט טוב. גן עדן בעולם הזה. אני לא זוכר טרדות באותו תקופה, רק זמן שקט ואיכותי לצלול פנימה. מעבדת מחקר לעבודה פנימית, חלומו של כל מחפש רוחני.

 

אבל משהו היה חסר.

 

טעם האחד

הספר שקראתי, "טעם אחד" (או אולי "טעם האחד" בעברית), היה מחולק לפרקים שדנו בחוויות הפנימיות של ווילבר ולחלקים יותר פילוסופיים-עיוניים. הוא דיבר של על נושאים רבים. אולי בעקבותיו התחלתי להרגיש פער בין מה שאני עושה בפ'אצה מאמה לבין הרצון הפנימי שהתחיל לבעור בתוכי. רצון  לקחת את השקט ואת התחושות הטובות ולהעביר אותן הלאה. לא להיות סגור בתוך היער המקסים הזה, אלא להוציא את זה החוצה ולשתף את זה עם אנשים אחרים.

 

הסתובבתי ברחבי הקומונה ומשהו הרגיש לי תקוע. משהו לא זז. מבחינה חיצונית, הכול נראה שמח ותוסס. אבל משהו באנרגיה הרגיש לי חסר חיות. פתאום זה הרגיש כמו בריחה: העולם בוער ואנחנו בקלאב מד רוחני שלא נגמר. היו שאמרו שעצם זה שאנחנו נמצאים שם, כאלטרנטיבה לטירוף ששורר בעולם, זאת העשייה הכי גדולה שלנו. אבל ההסבר הזה לא סיפק אותי. הוא הרגיש לי מנותק ומרוחק.

 

ווילבר דיבר בספרו על כך שרבים מבין חבריו שהיו מורים מפורסמים לבודהיזם, אנשים שהגיעו להישגים רוחניים גבוהים לטעמו, היו תקועים במהלכים פסיכולוגיים של גיל 3. הם אמנם לא יכלו להודות בכך בפני תלמידיהם, אבל הוא שלח אותם בהיחבא לטובי הפסיכולוגים, כדי לעזור להם עם "התקיעות" שלהם.

 

הוא הסביר שמי שתקוע בנפש בשלבים

בסיסיים יחווה גם קשיים בנקודות רוחניות גבוהות. גם אם זה לא דחף אותי ללכת לטיפול פסיכולוגי באותו שלב, סטנדרטי או אלטרנטיבי, זה התחיל להפנות זרקור לעבר האפשרות שהפאזל של התודעה כנראה קצת יותר מורכב מכפי שתפסתי אותו אז. הוא גם חידד אצלי את הנקודה של העשייה, של להוציא החוצה.

 

בין הדברים אצל ווילבר ששעשעו אותי במיוחד היה שבירת מיתוסים רוחניים. אחד מהם היה זה של  הליברלים, לפיו כל הדעות שוות, ועל כן אין דרך אחת כי כל הדרכים טובות. מין גרסה אמריקנית של "איש באמונתו יחיה" (שזה, אגב, עיוות ישראלי של הפסוק "צדיק באמונתו יחיה", שמשמעותו הפוכה לגמרי).

להמשך המאמר: המהפך עם קן ווילבר: רן ובר יוצא מפאצ'ה מאמא -חלק 2