שיעור וידאו – החשיבות והחן אצלם?


אתה חושב שאתה טוב? אז למה אתה מרגיש רע?


דד ליין

יש רגעים כאלה שהכל נראה טוב. זאת אומרת הכל מרגיש לך מחובר. אתה מרגיש שאתה בזמן הנכון, במקום הנכון. אתה מרגיש שאתה עושה את הדבר הנכון ואפילו פועל לא רק מתוך האנוכיות שלך. אתה פשוט בזרימה. הדברים פשוט מסתדרים. ברוך השם. פשוט מסתדרים. איזה עולם מדהים! מסביב עצים, באזור כפרי מדהים. בלי לחץ. בלי בלגן.

ואז אתה בודק את המייל שלך. אומנם דרך האייפון של אשתך. אבל זה מספיק.

מה?! איך זה יכול להיות שהשרת הזה נפל? הוא נפל בכלל? ומה זה כל התלונות האלה מהלקוחות? ומה אני אעשה עם הכריכה של הספר החדש? ואיך אני אספיק לעשות את…? ואת…? ומה עם זה שלא ישנתי בלילה כמעט כי חשבתי לעבוד עד שלוש-שלוש וחצי? והדד ליין. הדד ליין! לא שלחתי כתבה. זאת אומרת כן שלחתי אבל בסוף רציתי לדחות אותה. אבל צריך משהו אחר. מהר.

לחץ. חרדה. נוזלים אפרפרים מתכתיים מחלחלים לך בכל הגוף. העצים נחמקים. השמש שקעה? לא נראה לי. אני בלי משקפי שמש וזה מאוד בהיר פה. לחץ בחזה. מועקה. וואו. מה קורה איתי? מסכנה אשתי. מה לעשות. ריבונו של עולם – איך הינדסת לי את כל הקומבינה הזאת ביחד?

נשימה עמוקה. טוב. ברוך השם. בוא וננסה לאסוף את השברים. בנקודה הזאת הילד קרוס. הוא כמו מישהו שהחזיק עשר צלחות והן פשוט נפלו לו בין הידיים. שבור. מה יהיה? יש עוד צלחות להעביר. נשימה עמוקה. זאת רק חוויה. זאת החוויה שלך. עכשיו תתפקד בתוך זה.

הסוד הוא – מצד אחד לא להדחיק. לא להכנס רק לתפקדנות ולהתעלם ממה שאני מרגיש באמת ומהצד השני לא להכנס לייאוש של הילד. הילד לא יודע מה לעשות. הכל גדול עליו – איך אני אתפקד עכשיו? מה לעשות? אבל פה נכנסת ההתבוננות. רגע אחד. החוויה לא מתואמת עם המציאות.

נכון. כל מיני דברים קורים. באורך פלאי ובהשגחה פרטית הכל קורה לך ביחד, בבת אחת. אבל זה לא סוף העולם. ממש לא. אז אתה מתחיל לטפל בדבר אחד, ומנסה להתקדם בו, ואז בעוד משהו. ובתוך כך טלפונים שממש – אבל ממש – אין לך כח לעשות. בכל הבלאגן הזה אתה אפילו יכול להגניב חיוך אחד או שניים. זה לא אומר שהלחץ נעלם – הוא שם. אבל ככל שאתה רואה את זה יותר, ככל שאתה מודע שזה בעצם משהו שחוזר על עצמו מידי פעם בעוצמות משתנות מילדות – אתה מקבל פרספקטיבה אחרת. אתה מביא לתוך זה דעת.

פעם היה לי מורה לטאי צ'י בשם בוריס. בוריס היה מלמד אותנו טאי צ'י מאוד רך, מאוד פנימי, מדיטטיבי. הוא כמעט ולא היה עוסק באספקט המעשי של הטאי צ'י, או באספקט הלחימתי שלו. למרות שטאי צ'י זאת אומנות לחימה עדינה ואיטית – היא עדיין אומנות לחימה. בוריס לא הדגיש את הפן הזה. יותר את החיבור, הבדיקה איפה אתה באמת – מחובר או מנותק מהמרכז, הרבה עבודה בזוגות ומציאת הזיוף בתנועה.

יום אחד בוריס התחיל ללמד אותנו אפליקציה לחימתית. הוא הסביר שבעצם הסיבה שהוא מלמד אותנו היא שכאתה מוסיף את האפליקציה הלחימתית אתה לא ממש לומד משהו חדש – אתה פשוט שם הרבה יותר לחץ על המערכת. כשיש לחץ אתה בוחן למעשה את מה שבנית עד עכשיו. הבנייה לא קוראת בלחץ עצמו אבל זה כמו לבנות מגדל מקוביות ואז לשים עליו משקולת. אם הוא בנוי כהלכה – הוא לא יקרוס. אם הוא לא בנוי כהלכה – הוא יקרוס, תבנה מחדש!

אותו דבר אנחנו. אותה דבר המערכת הנפשית שלנו והעבודה הפנימית שלנו. הבנייה מתרחשת כל יום. אתה עובד על הדברים ומתבונן בהם ואז מגיעים משברים. אז מגיעים בעיות. אז מגיעות צרות, למה? למה זה קורה לי? למה שולחים לי את זה ברגע הכי הכי לא נעים?

אני זוכר שכשנכנסו למכונית והתחלנו לנסוע וראיתי את כל המיילים אמרתי ריבונו של עולם – למה דווקא עכשיו? דווקא עכשיו מפילים עלי את כל זה? למה?! אי אפשר אחר כך או לאט לאט? זה כמו הסיפור על אותו אחד שמלאך המוות בא לקחת אותו והוא אומר לו – אבל יש לי עוד מלא דברים שלא הספקתי! מלאך המוות מחייך ואומר: מוכר. זה המשפט היחידי שאני שומע כל היום בעבודה שלי.

ואז אתה מבין – לא סתם מגיע לך כל הבלגן. הכל מגיע כדי לראות – איפה אתה באמת נמצא? איפה אתה בעבודה הפנימית שלך? ואם אתה רואה שאתה במקום מזעזע – זה ממש בסדר. רק קבל את זה ששם אתה כרגע נמצא. זה לא אמור להסתיים ביום אחד. אתה לא אמור להיות מושלם. אתה בבנייה. אתה בהתפתחות.

ואם אתה מצליח – ורואה שהקוביות לא נופלות או שחלק מהן נופלות אבל לא קורעות את העולם לגזרים אתה מרגיש חיוך קטן. חיוך קטן ועדין שמנצנץ בתוך הלב שלך – לא משהו שאף אחד אחר רואה. לא משהו גרנדיוזי ומתלהב. זה חיוך של ילד קטן פנימי שאומר לך – אני אוהב אותך. חיכיתי כל החיים שתגן עלי, שתעזור לי. אני מאמין בך.

לאתר של רן ובר- התחלות חדשות http://newb.co.il

 


אהבה – מי יכול להעניק לנו את האהבה שאנחנו מחפשים? האם בן או בת הזוג שלנו הם אחראיים על תחושת האהבה שלנו?

אחת הבעיות הגדולות בזוגיות היא ההאשמה ההדדית המפורסמת : הוא לא נותן לי מספק תחושת אהבה, או אני מרגיש שהיא לא מספיק אוהבת אותי. מאיפה זה מגיע? למה אנשים שחיים ביחד ונראה שטוב להם כל כך – מרגישים חסרי אהבה, חסרי סיפוק?

התחושה "אני אהוב" וההפך שלה "אני לא אהוב" – מגיע למעשה מהילדות שלנו. מהילדות המוקדמת. אם אני גדלתי בצורה שבה הרגשתי שאוהבים אותי, שמבינים אותי, שמכבדים אותי – אני נושא את זה איתי לכל החיים. ואם גדלתי בצורה שבה לא הרגשתי אהוב, לא הרגשתי רצוי וכיוב' – זה מה שאני נושא איתי. ואם זה מה שאני  לוקח איתי לחיים – זה מה שאנסה להוכיח שהוא באמת המציאות מסביבי.

אם אדם לא מרגיש אהבה בתוכו – הוא יצטרך ל"הוכיח לעצמו" שההרגשה הזאת אינה דמיונית. באמת לא אוהבים אותו. ולכן כל דבר קטן שיכול אפילו להתפרש אצלו כחוסר אהבה – יהפוך להוכחה נוספת וניצחת – באמת לא אוהבים אותי.

הבעיה העקרית היא שאנחנו בדרך כלל לא מודעים לזה. אנחנו חושבים שהכל בסדר אצלנו (פחות או יותר) רק שהבעיה נמצאת אצל השני. אם הוא או אם היא היו אנשים "נורמליים" שיכולים לתת אהבה אז הכל היה בסדר. אבל האמת היא שאם אני לא מסוגל לקבל אהבה – גם אם השני מאוד יאהב אותי, פשוט לא ארגיש אהוב.

אז מה עושים?

קודם כל – מתחילים להקשיב לעצמנו. מהם הקולות הפנימיים שבתוכי? האם יש בתוכי ילד קטן שלא מרגיש אהוב? מתי הוא מרגיש ככה? אם אוכל להקשיב לו, אולי יספר לי את תחושותיו והרגשותיו. לאט לאט יוכל להחשף הסיפור הפנימי שלי – ואוכל אני קודם כל להכיל את הרגשות האלה. מתוך זה שאני מכיל את אותן הרגשות, אוכל להעניק לילד הפנימי מה שמעולם לא ניתן לו. אהבה.

כאשר אני מתחיל לטפל בחוסרים שלי בעצמי – כל המערכות יחסים מסביבי יכולות להשתנות כבאורח נס.


להכיר את הכאב ולהתפלל עליו.

בעבודה פנימית בנאדם פוגש כאבים. הרבה פעמים – כאבים שהוא כבר היה בטוח שנעלמו מזמן. דברים שהם כבר לגמרי לא רלוונטיים לחיים שלו. מה פתאום זה מגיע? מאיפה זה צץ לי?

יש ששואלים – מה בכלל צריך לחזור לכאב הזה? למה להתעסק או לנבור בדברים לא רלוונטיים?

העניין הוא שאנחנו מאמינים שעל ידי תפילה אפשר לצאת מעל הטבע. הטבע הוא מה שניתן לנו בצורה אוטומטית, בצורה מוטבעת – ועל ידי תפילה אפשר לצאת מעל לטבע. גם אם אתה מאמין שככה זה, וככה אתה ואין מה לעשות – דע לך שאפשר. אפשר להתפלל על זה והקב"ה יכול לפתוח שערים והאדם יכול להשתנות לגמרי.

אבל צריך לדעת על מה להתפלל. אם יש לי בעיה מסויימת – אני צריך להתפלל עליה. אני צריך להתכוונן עליה. יכול להיות שכשהיא תחלוף או תשתנה אני אחשוף עוד רובד שלא הייתי מודע אליו – יופי, גם על זה אפשר להתפלל. אבל כל עוד שאני לא מוכן לפגוש את הכאב שלי – את הכאב הספציפי שלי, אני לא יודע על מה להתפלל. אני רק מרגיש תקוע.

מי שרוצה לצאת מהתקיעות – צריך להסכים להרגיש. ולהרגיש זה לא רק הרגשות נעימות, למרות שזה דבר נפלא בפני עצמו, להרגיש זה גם לפגוש את הכאב שלנו ולא לפחד ממנו. הפחד מהפחד זה אחד הדברים שעוצרים אותנו במסע המופלא פנימה.

אם אני זוכה להכיר את הנקודות החלשות שלי, את הנקודות הכואבות שלי – אני זוכה לא לפחוד מהן ובאותו הזמן יש לי את האפשרות באמת להתפלל עליהן.


שקוף בספרי רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל?

בשבת עיינתי בספר דיבורי אמונה כרך ב', מצאתי שם כמה דברים מעניינים שהזכירו לי את ההתייחסות בסדנת שקוף.
ראשית – נקודת החבר. הרבה משקוף מבוסס על חבר ועל נקודה של אדם אחר שפשוט מקשיב לך, ללא שיפוטיות, ללא פתרונות וללא אשמים כפי שגידי וארז מציינים. זאת אומרת אדם שהוא פשוט שם בשבילך ולא נותן לך עצות אלא מקשיב לך בעומק ונותן לך לגלות את עצמך.

יש כאלו שכששומעים את זה מתרעמים – מה זה מקשיב לך בלי עצות? בכלל – מה ההכשרה שלו לעזור לך?!וכותבים בשם רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל – שיחה יח' : "..בדרך כלל, עצם הצגת השאלה ובקשת העזרה והנדון סביבה – אלו עצמם מביאים תועלת, ובעבור זה נוהגים להתייעץ עם אדם גדול. אך לומר לזולת "עשה כך" זה לא שייך כלל." נו? עדיין ישאל השואל, הרי הרב כותב לגבי התייעצות עם אדם גדול. הוא לא כותב ששואלים "סתם מישהו מהסדנא".

אלא אם ממשיכים מקבלים את התמונה השלמה, הוא ממשיך: "..אלא מאי? אם בכל זאת רוצים לעשות איזו השתדלות, מעלים את השאלה בפני חבר, ועצם הצגת השאלה – גם אם החבר אינו אומר מה לעשות, מעלה פתרונים, ולאחר מכן מבקשים מהשי"ת "ותקננו בעצה טובה", ועל ידי זה עוזר השי"ת ומכניס ברעיונו איזו עצת אמת."זאת אומרת שעצם זה שיושבים עם מישהו ומתייעצים איתו – בלי לצפות לקבל תשובה אלא רק מישהו שמקשיב לך, אתה מתחיל לקבל תשובות ואז כמובן לוקח את זה להתבודדות. וזה באמת המהלך בתמיכה בשקוף.התומך לא "יודע" מה הפתרון שלך הוא רק נותן לך אוזן ולב מקשיב ונותן לך מקום. ואז כמובן שאתה לוקח את הדברים להתבודדות שלך. איזה חידוש! בנאדם מקשיב לך ואתה מגלה תשובות. הכל כתוב – רק צריך לדעת לקרוא.
עוד דבר שעולה הרבה פעמים הוא למה מתעסקים עם הכאב. למה לא פשוט להמשיך הלאה ולהגיד שהכל לטובה וזהו זה? הרי חזרנו בתשובה והתקרבנו לרבינו ועכשיו אנחנו יודעים את האמת שהכל טוב, לא? לא. אנחנו יודעים את האמת – בגדול, אבל את הפרטים אנחנו לא באמת רוצים לשמוע. למה? כי זה נוח יותר ולא כואב. אבל אין מה לעשות. צריך לעבור דרך זה.אם אדם לא מוכן להרגיש את הכאב הפרטי והספציפי שלו – על מה יבקש?

יבוא מישהו ויגיד לא צריך! צריך רק להודות להשם, ולבקש ממנו וזהו. אז מסתבר שלרב יצחק בנדר זצ"ל היתה דעה שונה ועמוקה יותר  – דיבורי אמונה, שיחה כ' : "..תחילה צריך האדם להכיר מחלתו ולדעת מהי, ורק לאחר מכן הוא יכול להתרפאות ממנה."

זאת אומרת – שאם אדם לא מכיר את המחלות שלו, לא מכיר את הכאבים שלו, לא מכיר את הנקודות הספציפיות לעבודה שלו – איך יוכל להתפלל עליהן? יבוא אדם ויגיד, אני כבר מכיר את כל הבעיות שלי! ממשיך הרב בנדר זצ"ל: "..ולדוגמא רבינו כותב בספר המידות (גאוה,אות יט):'מבהילין את האדם בחלומות,כדי להסיר ממנו גאוה שקועה שהיא מכוסה ממנו, שאינו מכיר בה'. כלומר שיש תועלת בגילוי מחלות שקועות ומכוסות כדי שאדם יכיר בהן ויעסוק ברפואתן. כי האדם אינו "מבין" במחלות שאינן גלויות לפניו, כי הוא כל כך מורגל בכך עד שאינו יודע כלל שמחלה מקננת בו. ואינו מעלה בדעתו כלל שמשהו אצלו אינו כשורה."

זאת הבעיה הרווחת. אנחנו אפילו לא מכירים את המחלות שלנו! כלשון רבינו, גאוה שקועה – זאת אומרת אני אפילו לא יודע שזאת גאוה כי היא שקועה! זה בחינת הסתרה בתוך ההסתרה.אבל.. יגיד הקורא, הרי הרב בנדר מדבר על זה שבהתבודדות תגלה את כל החולאים שלך.

אז בעצם יש שתי אפשרויות – או שכבר דרך ההתבודדות גילית את כל החולאים שלך ואם גילית את כל החלאים והכאבים אז אולי לא יהיה לך שום חידוש בסדנת שקוף. לא תפגוש שום חולי שאתה לא מכיר. לא תפגוש שום כאב שלא העלית בהתבודדות! *או* שמשום מה, בהתבודדות שלך לא הצלחת לגלות רבדים עמוקים יותר ואז שקוף יכולה להביא לך תועלת. למי שלא חשף את כל הכאבים והבעיות שלו בהתבודדות – יוכל לפגוש אותם בסדנה או בעבודה עם תומך, או עם חבר בסדנא.

לצערנו הרב – בדור שלנו גם ההתבודדות היא כבר סתומה לרבים… רבים כבר גם בהתבודדות לא מצליחים לחשוף את הרבדים השקועים והנסתרים. את אותם חלקים מודחקים ומוכחשים.
בכל אופן – יוצא מכאן שכדי להתבודד כראוי, או כדי לקבל באמת את התועלת של ההתבודדות, אדם צריך להסתכל נאמנה בתוכו ולגלות את המחלות. שהשם יעזור לנו לגלות את הכאב שלנו, לא כדי להתבוסס בו אלא כדי שנדע באמת על מה להתפלל. שנדע איזה חלקים בתוכנו מוכחשים ושרויים בחושך ונזכה להביא גם אותם אל האור. שנזכה לחברים טובים ומקשיבים שיתנו לנו תמיכה והקשבה ולא יחפשו לתת לנו עצות שטחיות ותשובות חלקיות.
שנזכה לחיות לאור עצותיו הקדושות של רבינו ולחזק איש את רעהו, ולראות איש ברעהו את הנקודות הטובות בו.


מהפכת הטוב – סיפורו של מר פומרנץ

סיפור קצר חדש שהתחלתי לכתוב, אתם מוזמנים להגיב עם רעיונות להמשך הסיפור… בגדול הרעיון הוא שמה שהוא דיבר עם הצעיר שינה לו את העולם והוא החליט לבטוח בטוב ולהיות טוב. הוא נכנס לדואר ומשנה את החיים של אנשים אחרים לטובה, מתחוללת מסביבו מהפיכת הטוב – והוא? אין לו מושג בכלל שהוא קשור לזה.

איך הסיפור צריך להמשיך לדעתכם?

תהנו מהקריאה:

מהפכת הטוב.

מר פומרנץ ירד במדרגות הבניין, הוא ראה את החתול של משפחת כהן רובץ מחוץ לדלת שלהם, מלקק חלב מהקערה שלו, הוא זז בעדינות כדי לא לדרוך על החתול, ירד קומה ויצא מחזית הבית המשותף.

זה היה יום רגיל כמו כל יום. השמש זרחה בבהירות ועננים בודדים צבעו את השמים הכחולים בכתמים לבנים. רוח סתוית נישבה באויר וניחוחות פריחה עדינים זרעו אותו בריחות חמוצים-מתקתקים. מר פומרנץ הלך בצעדים מהירים אך מדודים לעבר תחנת האוטובוס.

בתחנה עמדו שלושה אנשים והמתינו בדריכות לבוא האוטובוס. לאחר מכן הגיעו עוד מספר אנשים וחיכו בקוצר רוח. כשהגיע לבסוף האוטובוס, הם עלו ובתורו של מר פומרנץ לעלות הוא גילה שהוא לא מוצא את העט שלו. הוא יצא לרגע מהתור, הפנה את הגב לאוטובוס והתחיל לחפש בקדחתנות את העט שלו. היא לא בכיס של החולצה. מקום בו היא תמיד תמיד נמצאת. היא גם לא בכיס של האפודה ולא בתיק הקטן. אולי היא נפלה מאחורי הספסל של התחנה? לא.

בעודו מחפש, סגר הנהג את הדלת והתחיל לצאת מהתחנה. בשניות הראשונות מר פומנרץ לא הבחין בכך וכששם לב לדבר והסתכל לכיוון האוטובוס ראה שהוא כבר יצא מהתחנה. מר פומרנץ עמד קפוא במקומו. זה לא יכול להיות. חמש עשרה שנה. חמש עשרה שנה שבהן הוא מעולם לא איחר לעבודה בסניף הדואר ברחוב השדמה 15. חמש עשרה שנה שבהן הוא יוצא בדיוק בשעה 07:12 מדירתו כדי להגיע בזמן לאוטובוס שמגיע בין 7:14-7:19.

האוטובוס המשיך להתרחק ויצא מטווח הראייה של מר פומרנץ. "איזו רשעות" הוא חשב לעצמו, "איך הנהג עשה לי את זה? הוא מכיר אותי כבר כל כך הרבה שנים. איך הוא עשה לי את זה?". מר פומרנץ התחיל מתמלא טינה. הוא הרגיש שהוא רוצה להחריב את העולם. הוא הרגיש שזה כל כך לא הוגן. שהוא, משרת הציבור, אדם שכל כולו מוקדש למכור בולים בדואר ולשקול מעטפות בעלות משקל חריג – הוא, נשאר מאחור. "בעצם לאף אחד לא אכפת", הוא אמר בעיניים לחות. הוא הביט לעבר האופק האפור והרגיש את כל כולו מתרוקן. כאילו בור בולען נפער בתור ליבו וחפר מנהרה אפלה עד סין.

הוא רצה לנופף בידיו ולזעוק זעקות שבר אבל הידים נותרו צמודות לגופו. הוא רעד אבל אף אחד לא שם לב. עוברים ושבים עקפו אותו בדרכם ליעדם והוא נותר – בודד ושבור.

לידו עצר פיז'ו 205 חבוט מלא במדבקות ובתוכו צעיר חייכן עם כיפה לבנה גדולה, הצעיר פתח את החלון ושאל: "תגיד, אחי, יודע איפה זה רחוב…" הצעיר הוציא חתיכת נייר שהיתה לידו וקרא "השדמה?". פניו של מר פומרנץ קרנו באור יקרות, "רחוב השדמה?" הוא שאל בהתרגשות והביט בשעונו בהיסטריה. "השדמה?" הוא חזר שוב. "כן כן" אמר הצעיר "השדמה." מר פומרנץ הביט בו במבט נבוך ואז אזר את כל כוחותיו ושאל: "אני צריך להגיע לשם. אפשר…". הצעיר חייך בשמחה ואמר "אשרינו! אחי, עלי. כנס כנס. הכל לטובה בנאדם. הצלת לי את היום."

אף אחד לא יודע מה קרה באותן 7 דקות גורליות בחייו של מר פומרנץ. עוברי אורח טוענים שראו שגם כשהצעיר עצר לו ליד הדואר, הם המשיכו לשוחח בתוך האוטו בצורה מאוד עירנית. הצעיר דיבר עם תנועות ידים גדולות ומהירות ומר פומרץ ישב ממולו וספג כל פרט מידע. בסופו של דבר, מר פומרנץ יצא מהאוטו, סידר את משקפיו ואת העניבה שלו ופסע לעבר סניף הדואר.

אבל משהו קרה.

***

איך זה השפיע על החיים שלו? איך הוא השפיע על אחרים?!


לבעור ולבעור.. ולבעור

רבינו הקדוש כותב שאור להביות הלב של איש הישראלי הוא עד אין סוף ואין תכלית לתשוקתו. למה לא מרגישים את זה? למה מסתובבים בעולם כבויים ומכובים? למה אנחנו לא בוערים?

אנחנו לא בוערים בגלל הייאוש. אנחנו לא בוערים בגלל שאנחנו לא מאמינים שאפשר. האמת? אנחנו בעצם כן בוערים. רק שאנחנו לא מרגישים את זה. ככה זה כששמים שכבות של עפר על האש. האש עוד בוערת בפנים, שורפת ולוחשת : תהפוך את העולם. תהפוך את העולם למקום טוב יותר. אבל שכבות העפר שאנחנו שמים עליה מעכבים אותה מלפרוץ ולהתבטא בעולם.

לכל אחד יש את היעוד שלו, לכל אחד יש את הכלים שלו להוציא את הדברים לפועל אבל כל אחד יכול לעשות ובטח ובטח כל אחד יכול לרצות. רבינו הקדוש מדבר המון על הרצון. אם אתה מתרכז ברצון ומבין שהכל הוא קודם כל ברצון שלך, בתפילות שלך ובהתבודדות שלך – אין גבול למה שאפשר לרצות, אין גבול למה שאפשר לעשות.

כל המהפכות הכי גדולות בעולם נעשו על ידי אנשים שפשוט לא הסכימו לקבל את המובן מאליו, אלא חתרו הלאה והלאה. כל נשמה ונשמה נושאת בתוכה כמויות של טוב ואור שיכולות להמיס את כל העולם. לפזר את כל השקרים ולהחדיר את הטוב המוחלט ללבבות כל האנושות.

בעזרת השם נתחיל שיעור חדש ביום חמישי שעה 20:30 בתל אביב. פרטים : ranweber@gmail.com 050-9766811


לחיות חיים אמיתיים – פרשת ויחי


לצאת מנקודת השובע, לעבור דרך חרון אף – ולפגוע במקום!

בפרשת ויצא מתוארת היציאה של יעקב אבינו מבאר שבע, הליכתו לחרן ופגיעתו במקום (בקב"ה, בנקודה הפנימית).

אפשר לדרוש את הפסוק שבאר שבע הוא למעשה באר שובע, נקודת השובע אצל האדם, הנקודה שהוא מכיר. אזור הנוחות שלו. והיציאה מאזור הנוחות היא לא יציאה פשוטה, היא יציאה שהולכת אל חרון האף, אל המקום של הכעסים, אל המקום של הקונפליקטים. למה לצאת מבאר שובע – למה לצאת מהמקום השבע, מהמקום שאני כבר מכיר, מהמקום שנח לי? הסיבה היא – כדי לפגוע במקום, כדי להגיע לנקודה הפנימית שלי ושל כל דבר, אני צריך לעבור דרך הכאב, לעבור דרך הפחד ודרך הכעס אם יש צורך. ואז אני מגיע למקום. אז אני פוגע במקום ולא רק משקיף עליו מרחוק.

כותב רבי נתן שאברהם אבינו "וירא את המקום מרחוק" ואילו רק יעקוב כתוב עליו "ויפגע במקום". בעצם מה ההבדל ביניהם? למה יעקב דווקא פגע במקום ואברהם אבינו רק ראה אותו. את התשובה לזה אפשר למצוא במידות של כל אחד מהם. יעקב מיצג את מידת האמת, המקום שבו נפגשים חסד ודין ואילו אברהם הוא מידת החסד. אומנם חסד זה דבר אדיר, וכתוב עולם חסד יבנה אבל כשזה רק חסד – זה יכול להיות השפעה מלמעלה והשפעה מרחוק אבל לא ממש לפגוע בנקודה. אחד ההבדלים בין חסד (אברהם) לבין רחמים (שזה אותה מידה של תפארת, יעקב) הוא שחסד היא נתינה ללא קשר לצרכי המקבל, השפעה ללא גבולות, ללא צמצום ואילו רחמים היא השפעה מצומצמת לפי כלי קיבולו של זה שאמור לקבל את אותו השפע (שיתוף מידת החסד והדין/צמצום). חסד זה כמו אבא שכל הזמן נותן לבן שלו, לא משנה מה קורה. למעשה הוא לא נוגע במקום של הילד. למעשה הוא לא באמת שם איתו – הוא פשוט מכסה ונותן מראש כל מה שצריך. אומנם הוא נותן לו, אבל הוא לא באמת נוגע בו. יעקב הוא מידת האמת, בירור הדברים עד הסוף – והוא זה שזוכה לפגוע במקום.

שנזכה לצאת מהנקודות הנוחות, לעבור דרך המקומות הפחות נוחים – ולהגיע לנקודת האמת!


איך אפשר להמשיך לרצות כשאתה רואה שאתה לא מצליח? מה עושים כשהרצון בוער אבל אין לך כח לכלום?

שאלה שנשאלת הרבה פעמים היא איך אפשר להמשיך לרצות? איך אפשר להמשיך לרצות כשאתה רואה שלמעשה – אתה לא מצליח. אתה לא מצליח להשיג את מה שאתה רוצה – אז מה זה עוזר לך להמשיך לרצות? ואיך אפשר בכלל להחזיק מעמד עם הרצון הזה?

יש עוד שאלה קרובה לזאת – מה עושים כשהרצון בוער, כשיש בעירה פנימית להשיג משהו אבל בעצם כזה יורד לשטח – אין לך כח לעשות כלום??

מה שצריך לעשות זה ראשית להפריד בין רצון לבין עשיה. הרצון הוא כח נשגב באדם, דבר מאוד מאוד עמוק. כשאנחנו מרגישים רצון אנחנו הרבה פעמים מנסים להוריד אותו לקרקע, להוריד אותו לעשייה – ואז אנחנו נתקלים בהמון מניעות. אבל המניעות האלה לא צריכות להפריע לנו מלהמשיך ולרצות  – להפך! התפקיד של המניעות זה לעורר את הרצון שלנו, לחזק את החשק שלנו להשיג את אותו הדבר שרצינו לעשות.

נו? אז מה "למעשה"? מה אני עושה? מה שצריך כאמור זה להבין שרצון זה דבר אחד, ועשייה זה דבר אחר. צריך לרצות אבל צריך לא פחות סבלנות. צריך להמשיך להתפלל ולבקש, צריך גם לעשות השתדלות אבל לא לדחוק את השעה ולא להשבר אם זה לא הגיע – זה יגיע בעזרת השם. הרפו ודעו כי אני השם.

למעשה – צריך לדעת מה לעשות עם הפער בין הרצון למציאות? איך לגשר על הפער הזה? (לחצו על הלינק להמשך הקריאה)


אנשים מקומפרסים

נדמה לי שהאגדה מספרת שזאת היתה תרומה של עמית יצחק לשיח "השקופי". בכל אופן בין אם זה הגיע ממנו או מגידי – המקור למשל הוא הCOMPRESSOR, "מכשיר" או פלאגין של אולפנים ו/או גיטרות שתפקידו "לדחוס" את הצליל. אחד השימושים הפשוטים ונפוצים של קומפרסור זה כשיש לך כמה כלי נגינה שאתה רוצה שכולם ישמעו טוב וחזק בהקלטה, אתה צריך לדחוס תחומי תדרים של חלק מהם כדי "לתת מקום" לכלים האחרים באותם התחומים. אתה מוותר על חלק מהעוצמה של הכלי אבל בצורה שבסופו של דבר מועילה למכלול.

אפשר לחשוב על זה כמו שאם יש לך קופסא קטנה ואתה רוצה להכניס לתוכה הרבה חפצים, יהיו חפצים שתפרק להם חלקים פחות חשובים כדי שתוכל לדחוס את כולם באותה הקופסא.

נחזור מהמשל לנמשל – כולנו בתור ילדים עברנו קומפרסיה. עברנו תהליך של דחיסה – כמו שאנחנו באמת? אף אחד לא יכול להחזיק מעמד מול זה. זה "יותר מידי" – YOU ARE JUST TOO MUCH כמו שאוהבים להגיד באנגלית. אז מה שבדרך כלל לומדים זה להוריד את הראש ולא לחטוף. יש כאלו ביננו שיש להם יותר בעיה להוריד את הראש ואז הם חוטפים יותר מהסביבה.

גם כשאדם מבוגר – הוא יכול להיות במקום עבודה שהבוס "מקמפרס" אותו או במערכת יחסים דחוסה ביותר. המפתח זה קודם כל לזהות את זה. לראות איפה אני באמת נמצא. האם זה המקום הנכון בשבילי? האם המערכת הזו מדוייקת בצורה שהיא מתנהלת? או שמישהו פה עושה לי משהו שאני כל כך רגיל אליו שהוא נראה לי נורמאלי לגמרי?

כל אחד צריך גם להיות מודע לרמות הדחיסה שהוא מסוגל לתפקד בהם בשמחה ובצורה אופטימאלית. אם עוברים את הגבול הזה – התפקוד נפגע, אתה מתחיל לפתח רגשות שליליים ביותר לגבי "המקמפרס" וכיוב' כשעובדים עם עוד אנשים – כמו עם עוד כלי נגינה, רמה קלה של דחיסה תמיד יכולה להיות שם – אבל האם היא הפכה לעיקר? האם היא פגעה במיקס??