וידאו – יישוב הדעת? איך מגיעים לזה? תורה י' ליקוטי מוהר"ן תנינא


אתה חושב שאתה טוב? אז למה אתה מרגיש רע?


בין המצרים – להרגיש את הכאב, ולהיות איתו.

אנחנו עכשיו בתקופת בין המיצרים – שלושה שבועות בין י"ז תמוז לבין תשעה באב. כידוע, לפי היהדות, כל תאריך בשנה שבו חל חג או מועד הוא לא אקראי אלא מוכן מששת ימי בראשית מבחינה רוחנית לאותו מאורע. זאת אומרת – לדוגמא, האור הרוחני שהיה בעולם ביציאת מצרים יורד מחדש לעולם כל שנה בזמן פסח, האור הרוחני של פורים – חל כל שנה דווקא בפורים וכו'.

המחזור השנתי הוא מחזור של "חילופי עונות אנרגטיים", ובכל זמן, מעבר לעבודה התמידית הפנימית של האדם – יש התנוצצות של אור, של בחינה מסויימת בעבודה הפנימית שאיתה אפשר להעמיק, שאיתה אפשר להגיע לעלייה רוחנית מסוימת.

בין המיצרים זאת תקופה של חושך. תקופה של חורבן ואבל. מה אני אמור לעשות בזמן שכזה? למה שוב ושוב מתאבלים על חורבן בית המקדש? ועוד שלושה שבועות תמימים? לא מגיע לנו איזה קיצור על התנהגות טובה?

בחיים באופן כללי, הנטייה היא תמיד לחפש את הטוב ואת השמח ולהתרחק מהקודר והעצוב.
יש בנטייה הזאת נקודה בריאה – אכן האדם צריך תמיד לתור ולחפש את הטוב. להוסיף עוד ועוד טוב בחייו, להוסיף שמחה, להתקרב לטוב האמיתי והאינסופי שגנוז בו. מהבחינה הזאת – טוב שהאדם מחפש את המענג, המשמח, המעורר רוחנית.

אולם, כדי להוסיף טוב, צריך לפעמים להכיר בחסרון. דווקא החסרון הוא מנוף ותנופה לעלייה האמיתית. אם אדם מרגיש שהכל בסדר – מה ידחוף אותו לעלייה? אולי להיפך, הוא עלול להכנס לשאננות. הכל בסדר, הוא יכול להגיד לעצמו ולשקוע במהלך של התאבנות והתקבעות.

הצדיקים במהלך הדורות מלמדים אותנו שצריך לעלות מחיל אל חיל ולשאוף להוסיף תמיד עוד ועוד טוב. גם אם אתה חושב שאתה כבר במקום מעולה – האם כל מי שמסביבך הגיע לתיקונו? ואם מסתכלים על הדברים באופן הרבה יותר פנימי ומחובר – אם אני עדיין רואה מסביבי סבל, אם אני עדיין רואה מסביבי חסרונות וכאב – כל החסרונות וכל הכאב הוא בעצם בתוכי! כי מה שאני רואה הוא השתקפות של התודעה שלי. לא סתם מראים לי את זה. ולכן מתוך כך אנו לומדים שאפילו אם אדם מרגיש שהוא כבר "בסדר" וכבר "הגיע", מהסתכלות פשוטה בעולם מסביבו (או קרוב יותר– נניח אשתו, ילדיו וחבריו), אפשר להבין שהעבודה עוד לא הסתיימה. אולי רק התחילה.

בין המצרים זה זמן בו נראים לנו החסרונות שלנו במלוא עוצמתם. הבית חרב, אנחנו בגלות נוראית. הסתכלות מהירה בעולם סביבנו או בכותרות העיתונים מראה לאדם עד כמה אנחנו בחורבן. זה לא כדי לייאש אותנו! אלא כדי להצביע על המקום שאנחנו נמצאים בו.

כשאדם, לדוגמא, רוצה לקבל עזרה – רוצה חילוץ של מסוק. היאכטה שלו נטרפה בלב ים והוא תקוע על אי קטן, או סלע של מטר על מטר והוא מצליח להתקשר למסוק – שואלים אותו: "איפה אתה? עד כמה קשה המצב?" אם הוא לא עונה תשובה אמיתית, אף פעם לא יוכלו לחלץ אותו! אם במקום להגיד – אני תקוע על סלע של מטר על מטר, שני קילומטר צפונית מהאי הגדול, היאכטה שלי נהרסה לגמרי, אין לי כלום אפילו הבגדים שלי חצי קרועים – הוא אומר את ההפך, אני יושב באי המרכזי על הבר, שותה פינה קולדה. אז הם במקום לחלץ אותו יגידו – יופי, תהנה. מה הוא הרוויח פה? כלום. הוא נשאר עדיין תקוע על הסלע. המצב אפילו החמיר! עכשיו גם לא יחפשו אותו. עוד קודם אולי כשלא היה חוזר, לפחות היו יוצאים עם המסוק לחפש אותו. עכשיו הוא אמר שהכל בסדר אז כולם רגועים.

הנמשל הוא המצב הרוחני שלנו. אם אדם כבר טופח לעצמו על השכם – יהיה לו קשה מאוד לצאת מהאשליה. יהיה לו קשה מאוד להתקדם ולצאת מהבוץ שלו – וכל אחד והבוץ הספציפי שלו, כל אחד והחסרון המיוחד והייחודי שלו, כל אחד והכאב האישי שלו.

בין המצרים זה הזמן של לראות את הכאב שלי. לראות את המקום שלי. לפגוש את הקטנות שלי ולא לנסות להעלים את זה. לא לנסות להפטר מזה – אלא להתאבל על זה. לבקש על זה. להתחנן על זה – אם יש לי מספיק כוחות. ואם לא – פשוט להרגיש את הצער הזה, את הצער של הגלות. פשוט להיות עם זה.

אחרי תשעה באב, מתחילה תקופה אחרת שמובילה לאלול – חודש התשובה והקירבה. חודש אב – יש אומרים ראשי תיבות : "אלול בא", וחודש אלול: "אני לדודי ודודי לי". כמו שנאמר בחסידות – המלך בשדה. דווקא בחודש אלול, אחרי הכאב והחורבן של בין המצרים, של שלושת השבועות מתגלה הקשר הבלתי תלוי בין עם ישראל לבין אלוקיו. וזאת ההכנה לראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, שהם שיא הקרבה והאיחוד.

אז בין המצרים מציגים לי תמונה של חסרון. ואני מבין שהעבודה שלי בזמן הזה היא לא להתעלם מהחסרון אלא להפך, לכאוב אותו. וזה חורבן הבית הפרטי שלי, ומי שיכול – כמובן להתחבר לחורבן הבית הכללי של עם ישראל. השכינה בגלות. הכל הפוך בעולם הזה! כל כך הרבה שקר מסביבנו, כל כך הרבה השפעות חומריות שלא קשורות לנשמה שלנו. כל כך קשה להתחבר לנקודה הפנימית, כל העולם הזה – הסחת הדעת אחת גדולה. זה המון כאב וכל אחד מתחבר לנקודה שקרובה לליבו.

עיקר העניין הוא לא לבעט בייסורים. לא להתעלם ממה שעובר עלי. ואם אני לא מרגיש כלום – זה החסרון שלי בעצמו! זה הכאב שלי. האריז"ל, גדול המקובלים של צפת, אמר לפני כארבע מאות שנה פחות או יותר – מי שלא בוכה על חורבן בית המקדש, שיבכה על עצמו. שיבכה על החורבן שלו! (על זה שהוא לא מרגיש). וזה היה לפני כ400 שנה, מאז הלב שלנו הלך ונאטם, הלך ונסגר.

אחד מהצדיקים של דורנו אמר לי פעם שירידת הדורות היא לא בשכל, אלא בלב. זה לא שאנחנו פחות מבינים בשכל (אולי גם) אבל עיקר העניין הוא שהלב שלנו סגור. עיקר הבעיה בדור שלנו זה האטימות והחיצוניות.

אבל השלב הראשון זה לראות איפה אני. אם אני מוכן להכיר במקום שלי, אני יכול לבקש עזרה אמיתית. ואז אני עושה מקום לישועה שתגיע.

לאתר של רן ובר – התחלות חדשות http://newb.co.il

לספרו החדש התגלות http://hitgalut.co.il

 




למי אכפת? או למה נחרב בית המקדש. שיעור וידאו לבין המיצרים.

למה נחרב בית המקדש השני? בגלל שנאת חינם. ידוע הסיפור המפורסם בגמרא על קמצא ובר קמצא – בשיעור הפעם נגע באחד הרבדים הקשורים לסיפור – העובדה שהחכמים לא מחו. העובדה שהיה "ניחא ליה". היה נוח יותר לא למחות ולא "להסתבך". כשאנחנו מפנים עורף, מנתקים את עצמנו מהאחר, מהסבל שלו ומהכאב שלו – וכך מנסים לפתור באופן מדומה את הכאב שלנו, אנחנו מחריבים את עצמנו ואת כל העולם. על כך ועוד בשיעור הפעם…


רוצה לצאת ממצרים? תצעק על זה.

מבואר שתחילת הגאולה היתה כאשר עם ישראל זעקו אל השם יתברך במצרים. למה? מה הקשר בין הדברים? מדוע אי אפשר לגאול אדם אם הוא לא צועק? מה הקשר בין הצעקה שלנו לבין הגאולה שלנו?

כשאנחנו לא צועקים הכוונה שזה לא ממש כואב לנו. האם זה חס ושלום סדיזם? אני מכאיב לכם עד שתצעקו ורק אז אגאל אתכם חס ושלום?! כמובן שלא. כשלא ממש כואב לנו בעצם אנחנו מנותקים מהכאב שלנו, אנחנו מנותקים ממה שקורה. למעשה כל הזמן יש כאב ברקע, השאלה אם אתה מוכן לטפל בו. השאלה אם אתה מוכן לפגוש אותו. אם אתה לא פוגש אותו – הוא פשוט מתגבר בצורה כזאת או אחרת.

כשאנחנו צועקים ומבקשים עזרה זה אומר שאנחנו מוכנים כבר להתחיל לצאת מהנפרדות שלנו. מוכנים לצאת מהתפיסה המצומצמת של כוחי ועוצם ידי. מוכנים לצאת מהדמיון שאני בשליטה. מוכנים לקבל את המשמעות של להיות חלק ממשהו גדול יותר.

כשאתה צועק על משהו באמת אכפת לך. זה בעצם מה שהקדוש ברוך הוא רוצה – לא חס ושלום שנסבול אלא שיהיה אכפת לנו. שלא נשקע בתוך הנוחות של מצריים – כי מצרים זה יכול להיות מקום מאוד נח. מקום לשכוח את עצמך, מקום לשכוח את כל הרצונות העמוקים שלך. כמובן שעל פני השטח יש שיעבוד אבל יש גם הרבה נוחות. כל אחד מוזמן להסתכל פנימה ולראות איפה מצרים הפנימית שלו. מוזמן להסתכל מסביבו ולראות – עד כמה אני מוכן להתמודד עם להסתכל לעומק בכל מה שקורה מסביבי ובכל מה שקורה בתוכי.

כל מה שצריך זה שעה של ישוב הדעת. שעה של התבודדות שאפשר באמת לבקש – אבא, אני רוצה לצאת ממצרים. תוציא אותי? בבקשה…


לצאת מנקודת השובע, לעבור דרך חרון אף – ולפגוע במקום!

בפרשת ויצא מתוארת היציאה של יעקב אבינו מבאר שבע, הליכתו לחרן ופגיעתו במקום (בקב"ה, בנקודה הפנימית).

אפשר לדרוש את הפסוק שבאר שבע הוא למעשה באר שובע, נקודת השובע אצל האדם, הנקודה שהוא מכיר. אזור הנוחות שלו. והיציאה מאזור הנוחות היא לא יציאה פשוטה, היא יציאה שהולכת אל חרון האף, אל המקום של הכעסים, אל המקום של הקונפליקטים. למה לצאת מבאר שובע – למה לצאת מהמקום השבע, מהמקום שאני כבר מכיר, מהמקום שנח לי? הסיבה היא – כדי לפגוע במקום, כדי להגיע לנקודה הפנימית שלי ושל כל דבר, אני צריך לעבור דרך הכאב, לעבור דרך הפחד ודרך הכעס אם יש צורך. ואז אני מגיע למקום. אז אני פוגע במקום ולא רק משקיף עליו מרחוק.

כותב רבי נתן שאברהם אבינו "וירא את המקום מרחוק" ואילו רק יעקוב כתוב עליו "ויפגע במקום". בעצם מה ההבדל ביניהם? למה יעקב דווקא פגע במקום ואברהם אבינו רק ראה אותו. את התשובה לזה אפשר למצוא במידות של כל אחד מהם. יעקב מיצג את מידת האמת, המקום שבו נפגשים חסד ודין ואילו אברהם הוא מידת החסד. אומנם חסד זה דבר אדיר, וכתוב עולם חסד יבנה אבל כשזה רק חסד – זה יכול להיות השפעה מלמעלה והשפעה מרחוק אבל לא ממש לפגוע בנקודה. אחד ההבדלים בין חסד (אברהם) לבין רחמים (שזה אותה מידה של תפארת, יעקב) הוא שחסד היא נתינה ללא קשר לצרכי המקבל, השפעה ללא גבולות, ללא צמצום ואילו רחמים היא השפעה מצומצמת לפי כלי קיבולו של זה שאמור לקבל את אותו השפע (שיתוף מידת החסד והדין/צמצום). חסד זה כמו אבא שכל הזמן נותן לבן שלו, לא משנה מה קורה. למעשה הוא לא נוגע במקום של הילד. למעשה הוא לא באמת שם איתו – הוא פשוט מכסה ונותן מראש כל מה שצריך. אומנם הוא נותן לו, אבל הוא לא באמת נוגע בו. יעקב הוא מידת האמת, בירור הדברים עד הסוף – והוא זה שזוכה לפגוע במקום.

שנזכה לצאת מהנקודות הנוחות, לעבור דרך המקומות הפחות נוחים – ולהגיע לנקודת האמת!


העמדת פנים? מה הבעיה עם זה? מה הבעיה עם העמדת פנים? למה לא כדאי להעמיד פנים בטווח הארוך?

חלק גדול מהחיים נחווה מאחורי מסכות. זה נוח. זה לא מאיים. זה מאפשר לא להכנס לקונפליקטים מיותרים. זה מאפשר לשמור על איזור נוחות. איזור שבו לא פוגשים את הכאב הפנימי. אבל יש לזה מחיר גדול מאוד.

המחיר הוא האמת שלך. כשאדם כל היום חי בהעמדת פנים, כשאדם חי כל הזמן בריצוי חברתי הוא משלם באמת שלו. ולא רק באמת שלו – אלא גם בשקט הנפשי. כשאדם צריך כל היום להעמיד פנים, למעשה הוא משקיע המון אנרגיה רגשית ונפשית. השקעת האנרגיה הזאת גורמת למתח פנימי.

אפילו השם "העמדת פנים" יכול לרמוז על זה. אדם צריך "להעמיד" זאת אומרת להשקיע מאמץ את "הפנים". זה אולי יכול להזכיר מישהו שמנסה להקים שלט גדול, או תפאורה של בית – הוא צריך להעמיד אותם במקומם, שזה לוקח הרבה מאוד אנרגיה ומאמץ אבל אם הם לא מקובעים במקומם – הוא צריך גם ל"החזיק פנים"! (keep face באנגלית)

זאת אומרת שזה לא רק מאמץ חד פעמי וזהו. זאת עבודת חיים והאדם משתעבד לעבודה הזאת. האדם נהיה משועבד להעמדת הפנים.

מה עושים? כמו כל דבר, הצעד הראשון הוא מודעות. להתחיל לראות כמה פעמים ביום אני מעמיד פנים? כמה פעמים אני מחליק את הדברים ולא אומר את האמת שלי? האם זה מגיע באמת מזה שאני לא רוצה לפגוע בשני או שאני מפחד להכנס לקונפליקט? מה המחיר שאני משלם בהעמדת הפנים שלי?

הפתרון הראשוני הוא לא ללכת אוטומטית לצד השני ו"לזרוק את האמת" בפנים של האדם השני. הפתרון הראשוני הוא פשוט לתת מודעות במקום. להתחיל לשים לב מתי אני אמיתי ומתי אני מעמיד פנים ולראות איך מרגיש הלב שלי. האם אני שלם עם זה? אם לא – האם אני מרגיש שאני משקיע בזה אנרגיה מיותרת?

גם אם אני מגלה שאני מעמיד פנים הרבה במשך היום – לא להבהל! לקבל את עצמי זה המפתח הבסיסי לכל דבר. להביא לכך מודעות, לנשום לתוך זה, לקבל את זה שכך "תוכנתתי" מילדות. ולהחליט… להחליט מה אני באמת רוצה.

בהצלחה לכולם!!


לגעת בכאב

מי בכלל רוצה לגעת בכאב? זה הרי הדבר האחרון שאנחנו (לפחות רובנו) רוצים להתקרב אליו. הרי ניסינו להפטר מהתחושות האלה כל החיים מאז הילדות. הילדות. אה. הילד הפנימי מחייך עכשיו בסיפוק. זוכר אותי? זה שאתה מתעלם ממנו במשך שנים? אין לך ברירה – אתה חייב לחזור וליצור קשר אם אתה רוצה את המפתח..

מפתח? שאלתי אותו בפליאה.

כן, מפתח. ענה הילד הפנימי. מפתח ללב שלך. מעניין אותך? הוא שאל בסיפוק. אני שונא סחטנים. ניסיתי לחטוף לו את המפתח מהיד אבל הוא ברח. הילדים האלה..

הוא ישב על גיבעה קטנה ומוריקה והצמיד את המפתח לליבו. הוא ליטף את המפתח בערגה ואז הסתכל עלי באיבה – בחיים לא תקבל אותו! אין מצב! חשבתי שהשתנית! חשבתי שהשתנית! הוא פרץ בבכי.

השתניתי. אמרתי ברעד. באמת. השתניתי. אני עושה המון עבודה פנימית ורוחנית. תביא, תביא את המפתח. יאללה. נו. ניסיתי להדחיק את הזעם בקולי. אסור לעצבן את הילד. הם מתעצבנים ואז נהיים ברוגז וזה הופך לסיפור סיפור.

אתה לא השתנית. אומר הילד בכעס ומחה את הדמעות.

אני כן! הכרזתי בעוז. תראה – אני עושה עבודה, אני… ואז הסתכלתי עליו בחיוך מנצח – חזרתי בתשובה!

זהו. בטח אין לו מה לענות לי עכשיו. הלך עליו. אני יודע שהוא מחובר לזקן הפנימי והזקן בטח מחייך עכשיו במתיקות ואומר לילד שאין מה לעשות. אני צודק. חזרתי בתשובה הכל בסדר! קשר עם הקדוש ברוך הוא, לימוד התורה הקדושה, מה עוד הילד יכול לרצות ממני?!

זה לא מעניין אותי שחזרת בתשובה! צרח הילד. אתה לא מוכן לפגוש את הכאב, אז זה לא מעניין אותי שחזרת בתשובה. אם לא תהיה מוכן לגעת בכאב ולפגוש אותו בחיים לא תקבל את מפתח הלב.

טוב. אמרתי בהכנעה והשפלתי את מבטי.

הילד הפנימי הסתכל עלי בחשש וירד מהגבעה המוריקה לכיווני. הוא הסתכל לי עמוק בעיניים ושאל – אתה באמת מוכן? אתה באמת מוכן לעבור דרך הכאב?

הסתכלתי עליו בעיניים פעורות. הרגשתי איך כל הגוף שלי מתאבן. אני רוצה להושיט את היד למפתח אבל הכל קפוא.

הוא הסתכל עלי בעיניים טובות אך כאובות.

לקחתי נשימה עמוקה.אזרתי את כל הכוחות, למרות הזרמים המשתקים בתוכי. למרות הפחד שהציף. ואמרת ברעד קל:

כן.